הון, שלטון ואבעבועות שחורות

מה קורה במפגש בין חברת תרופות ששייכת לאחד מהאנשים העשירים ביותר בעולם לבין ממשלה? עסקה שעולה מיליונים אבל שווה מעט מאוד

כתבה שהתפרסמה בלוס אנג'לס טיימס באמצע נובמבר חושפת קשרי הון שלטון מכוערים במיוחד שהסתכמו בעסקה שעולה למשלם המסים האמריקאי ביוקר רב. במקרה הזה מדובר בתרופה (שיעילותה אינה מוכחת) נגד אבעבועות שחורות למקרה של מתקפה ביולוגית (שאינה סבירה). זוהי רק דוגמה לעסקים בין ממשלות לחברות תרופות שבמקרה הזה פוגעים בכיס של הציבור ובמקרים רבים אחרים – גם בבריאות שלו.

בשנה האחרונה ממשל אובמה קידם תוכנית בעלות של 433 מיליון דולר לקניית תרופה ניסיונית נגד אבעבועות שחורות, שכלל לא ברור אם היא יעילה. העסקה נעשית מול חברת Siga Technologies Inc, שבעל מניות השליטה בה הוא המיליארדר רונלד א. פרלמן, מעשירי העולם ותורם ותיק למפלגה הדמוקרטית.

בקבוקים ישנים של חיסון נגד אבעבועות שחורות (צילום: GaijinSeb, flickr)

בכל פעם שבשלבי העבודה על המכרז או העסקה חברת סיגה נתקלה בקשיים, פקידי הממשל נחלצו להסיר מכשולים מהדרך ולכופף את התנאים כדי שהעסקה תתממש לטובת סיגה. בסופו של דבר זכתה סיגה במכרז כספקית יחידה. במסגרת העסקה החברה צריכה לספק 1.7 מיליון מנות של התרופה עבור מאגר ההגנה הביולוגית (biodefense) של ארצות הברית. המחיר למנה, 255 דולר, יקר בהרבה ממה שהמומחים מטעם המדינה העריכו כסביר.

מחלת האבעבועות השחורות קיימת היום רק במקפיאים נעולים במכון מדעי רוסי ובארצות הברית. לא ידוע על קיומו של הנגיף באף מדינה אחרת. במקרה של תקיפה, ממשלת ארצות הברית יכולה להשתמש בחיסונים בשווי של מיליארד דולר שכבר נמצאים ברשותה ומספיקים לטיפול בכל האוכלוסייה. החיסון הקיים עולה 3 דולר למנה ויכול למנוע מוות אם ניתן ארבעה ימים מרגע החשיפה.

התרופה של סיגה, לעומת זאת, תשמש לטפל באנשים שאובחנו עם המחלה בשלב שמאוחר מדי לתת בו חיסון. אולם, התרופה, שנקראת ST-246, אינה יכולה לעבור מבחני יעילות על בני אדם מסיבות אתיות, ואיש לא יודע אם ניסויים על בעלי חיים מוכיחים שהיא תועיל לבני אדם.

עד רגע פרסום הכתבה, מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) טרם אישר את השימוש בתרופה בשל מבדקי היעילות הלא מספקים וכן בשל חשש לבטיחותה. בעיה נוספת שממנה סובלת ה-ST-246 היא חיי מדף קצרים: 38 חודשים בלבד לעומת אורך חיי המדף של החיסון הקיים שעומד על עשורים.

במילים פשוטות: ממשלת ארצות הברית הוציאה הון עתק על תרופה שיעילותה אינה ברורה ומיועדת נגד איום מעורפל ביותר.

אפידמולוגים מומחים לאבעבועות שחורות ביקרו באופן חריף את העסקה הבזבזנית. תומכי העסקה בממשל אומרים שהלא צפוי תמיד יכול להכות. בכל מקרה, הרווח של חברת סיגה מהעסקה הוא עצום: 180%. הן דוברי הממשל והן דוברי חברת סיגה לא דנו בעלות העסקה לציבור.

פרלמן החליט שכדאי להשקיע במוצר שאמור להגן על ארצות הברית מפני לוחמה ביולוגית אחרי אסון התאומים ומשלוחי האנתרקס ב-2001. חברת סיגה רכשה את הזכויות על התרופה ST-246 וב-2004 קיבלה מהמדינה מענקי מחקר בשווי של 23.5 מיליון דולר.

החל מ-2007 מנכ"ל חברת סיגה, אריק רוס, הוא חבר במועצה המדעית הלאומית של ארצות הברית להגנה ביולוגית. המועצה הזאת ממליצה לממשל כיצד להתגונן מפני התקפה ביולוגית.

אם זה לא מספיק, כמעט מיותר לציין שהחברה השקיעה סכומים גבוהים בפעילות לוביסטים שתדחוף את הממשל להשקעות בהגנה ביולוגית.

כדאי להוסיף שפרלמן וחברות בת של סיגה הם תורמים פוליטיים ותיקים. הם תרמו 607,550 דולר לקמפיינים בבחירות 2008 ו-2010, כ-65% מהסכום הופנה לדמוקרטים. בנוסף פרלמן תרם 50,000 דולר להשבעתו של הנשיא אובמה. עם כאלה קשרים, מי צריך פרוטקציה? גם שיקולי יעילות מול סיכון ומחיר הופכים ללא רלוונטיים.

חזרת - כשהחיסון מסוכן יותר מהמחלה

עד שהופיע החיסון נגד חזרת, היא נחשבה למחלה קלה. היום תופעות הלוואי של החיסון חמורות בהרבה מסיבוכי המחלה

החיסון נגד חזרת, שהיום משולב בזריקה המרובעת (ובעבר במשולשת, MMR), מדגים היטב את בהלת החיסונים. חזרת היא מחלה שנחשבה לא מסוכנת במיוחד. המעטים שלקו בסיבוכים בדרך כלל החלימו מהם. מרגע שהחיסון נכנס לשוק, גבר הפחד מפני המחלה ובנוסף רבים מהנפגעים לקו בסיבוכים מסכני חיים. ד"ר ג'יין דונגן, שמדבריה הבאתי ברשומות קודמות, מתארת את התהליך.

קצת מידע על המחלה: מחלת החזרת נגרמת על ידי נגיף, שבני האדם הם ה"מארחים" הטבעיים היחידים שלו. מקרים תת-קליניים, כלומר ללא תסמינים, נפוצים. הגיל שבו ההידבקות נפוצה ביותר הים חמש עד תשע. הידבקות אחת בנגיף, עם תסמינים או בלעדיהם, מחסנת לכל החיים. תקופת הדגירה נמשכת כ-18 ימים.
המחלה מתחילה בכאב ונפיחות באזור בלוטת מצד האוזן (פרוטיד) וחום. בלוטות נוספות בצוואר ותחת הלשון עשויות להיות מעורבות. לאחר ארבעה-חמישה ימים, בלוטות מהצד השני של אזור הפנים יכולות להתנפח, בעוד בצד הראשון הנפיחות פוחתת. ברוב המקרים הבעיה המרכזית היא קושי לאכול ולדבר. לרוב המחלה עוברת תוך 14-10 ימים.
עם טיפול נכון, המחלה אינה מסוכנת. הסיבוכים הם שמסוכנים, אך ניתנים למניעה. כמו בכל מחלה זיהומית אצל ילד או מבוגר, צריך פשוט לנוח, לנשום אוויר צח, לשתות הרבה מים נקיים ומיצים טריים (מיץ אננס מומלץ במיוחד לתחושת חוסר נוחות בפה) ולקבל טיפול אוהב. ד"ר דונגן מוסיפה שאין צורך לתת לחולה תרופות ממשפחת הפרצטמול, נוגדי דלקת לא סטרואידיים (איבופרופן), אנטיביוטיקה, אנטיהיסטמינים או תרופות מסחריות אחרות, שיגרמו להורים לשלוח את הילד בחזרה לבית הספר בגלל שטמפרטורת הגוף שלו הורדה באופן מלאכותי. דווקא זה מה שיכול לגרום לסיבוכים.

חזרת. המחלה מסוכנת פחות מהחיסון נגדה (צילום: Merle Ja Joonas, flickr)

הסיבוך הנפוץ ביותר הוא התנפחות של האשכים והוא שכיח יותר אצל אלה שנדבקו אחרי גיל הבשלות המינית. הנפיחות קורית לרוב רק בצד אחד, אך היא מופיעה בשני הצדדים התוצאה עלולה להיות ספירת זרע נמוכה ועקרות. עלולה גם להיראות התנפחות בשחלות אצל בנות, אך היא לא תגרום לעקרות. למעשה, מציינת דונגן, קיימת סברה שלחזרת עם נפיחות ניכרת בבלוטת מצד האוזן יש ערך מגן מפני סרטן השחלות אצל בנות בגיל מבוגר יותר.

סיבוך אחר של החזרת הוא דלקת קרום המוח. בשנות ה-60 שכיחותה הייתה פחות מ-2.5% בקרב החולים בני פחות מ-20 שהציגו תסמינים. מכיוון שחולים עם תסמינים הם רק 40%-30% מכלל הנדבקים, הסיבוך פגע רק ב-1% מהנדבקים בחזרת. רוב החולים בדלקת קרום המוח החלימו ולא נדרש שום טיפול מיוחד.

היום לעומת זאת, שיעור דלקת קרום המוח כסיבוך של חזרת עומד על 10%. אולי, אומרת דונגן, הרפואה המודרנית חכמה פחות ממה שאנו נוטים לחשוב, וייתכן שהילדים לפני רבע מאה, ששהו פחות בבית הספר, קיבלו פחות חיסונים, אכלו פחות מזון מעובד, צפו פחות בטלוויזיה, שיחקו פחות בחוץ ושהו יותר זמן עם אמותיהם – היו חסונים יותר.

כמו במקרה של חצבת, גם החיסון נגד חזרת קושר למחלה שמתרחשת בגיל מבוגר יותר, שאז היא חמורה יותר במובן של תופעות לוואי כמו עקרות. לחיסון עצמו יש תופעות לוואי רבות, ביניהן דלקת קרום המוח. ב-1987 התפרסם בקנדה מחקרם של Balraj and Miller שקשר את מחלת דלקת קרום המוח לחיסון המשולש (MMR), מקרים נוספים דווחו בשלוש השנים הבאות. עקב כך בקנדה ובארצות הברית הפסיקו אז את מתן החיסון הזה.

סיבוכים נוסף שצוינו במחקר הקנדי הם סוכרת ודלקת הלבלב שהופיעו לאחר קבלת חיסון נגד חצבת, חצבת-חזרת והחיסון המשולש בשכיחות של 1 לכל 250,000 מתחסנים. עוד צוינה חירשות עצבית, אך החוקרים העירו שהיא "אנקדוטלית". מחלות נוספות שהמחקר ציין שהופיעו בעקבות החיסון המשולש הן מחלת הדם טרומבוציטופניה, תסמונת גיאן-בארה הפודעת במערכת העצבים, ותגובות אלרגיות. מכיוון שהופיעו לאחר החיסון המשולש, לא ניתן לדעת אם הגורם להן הוא רכיב החזרת, החצבת או האדמת.

מול הסכנות שבחיסונים המסחריים, החברות שמייצרות אותם גורמות לנו להאמין שמחלות, שבמשך עשורים החשבנו כבלתי מזיקות, הן מסוכנות הרבה יותר ממה שחשבו בעבר. דונגן אומרת שזהו דפוס שחוזר על עצמו מאז שהופיע החיסון הראשון נגד האבעבועות השחורות במאה ה-19. הסכנה האמיתית היא בהצטרפותם של עוד ועוד חיסונים שמכילים אלומיניום, פורמאלדהיד, אנטיביוטיקה, מוצרי מהחי – וגם נגיפים.

מתן החיסון חושף את הילד גם לסיבוכי המחלה וגם לסיבוכי החיסון.

חיסונים, מחלות וההיסטוריה של הרפואה

בעיקר אצל ילדים, מחלה זיהומית היא הזדמנות לחיזוק המערכת החיסונית ולצבירת כוחות. חיסונים שוללים מהילדים את ההזדמנות לעשות זאת ויכולים אפילו לסכן את החלשים שביניהם

אני מביא כאן מידע נוסף מהאתר של ד"ר ג'יין דונגן שמציעה מבט רענן על דרך ההתמודדות שלנו עם מחלות, ואומרת שלפעמים הידבקות במחלה היא סימן שהגוף מתפקד היטב ורק זקוק למנוחה.

חלק ניכר מהרפואה המערבית מבוסס על "תיאוריית החיידקים". לפי התיאוריה אנחנו נתקלים בחיידקים או בנגיפים ונדבקים במחלה, אלא אם חלינו בה לפני כן ואז אנו מחוסנים. אבל אם זה היה המצב, אז כל האנשים שנמצאים באוטובוס שיש עליו מישהו עם שפעת יידבקו בשפעת. לא כך קורה. למה? לא מפני שיש להם נוגדנים לשפעת – נגיף השפעת משתנה בכל שנה. האנשים היחידים שנדבקים הם אלה שרגישים או שנוטים לחלות. מדובר בשני מקרים שונים.

ד"ר ג'יימס קומפטון ברנט 1901-1840

דונגן מגדירה את הרגישות לחלות כיכולת חיובית ל"תפוס" מחלות זיהומיות כדרך לתמיכה בבריאות. אצל ילדים זהו מעין שיעור למערכת החיסון. מבוגרים הופכים רגישים כשהם מותשים וזקוקים להפוגה. זוהי דרכו של הטבע לכפות עלינו מנוחה. פעמים רבות ניתן לראות קפיצה התפתחותית אצל ילדים אחרי מחלה: תינוק יתחיל ללכת, פעוט יתחיל לדבר, ילד בן שש יתחיל לקרוא... ההתנקות שבאה בעקבות המחלה מאפשר להם לחדש כוחות, כמו נחש שהשיל את עורו.

באופן כללי למבוגרים יש פחות אנרגיה חיונית מאשר לילדים. שכיח שמבוגרים גוררים את עצמם ממחלה זיהומית אחת לאחרת, משיעול להתקררות וכן הלאה, אך לעולם אינם נותנים לעצמם לנוח. אילו עשו זאת, הטבע היה עוזר להם להחלים. אבל הפרסומות בטלוויזיה עושות את ההפך הגמור ומעודדות אותנו לקחת תרופה כזאת או אחרת, "להרוג" את התחושה הרעה ולשוב מיד לעבודה. מי שנח, לא רק מעבודה, אלא גם מטלוויזיה, מחשב וקריאה, נושם אוויר צח ושותה הרבה, ירגיש כמו חדש אחרי 48 שעות. זה הזמן לתת למשפחה להסתדר בעצמה או לתת לחברים להיות חברים ולעזור לכם בבית.

הנטייה לחלות היא סיפור שונה. נטייה אינה מצב בריא ומשמעותה חיסוניות חלשה שנוצרה עקב מחסור מתמשך במה שנחוץ לתמיכה בחיים ובבריאות: מים נקיים, אוכל מזין, אוויר צח, סביבת מחייה חמימה ויבשה, פעילות גופנית, אהבה וזמן פנוי. בהיעדר תנאים אלה הגוף מתבלה ונחלש ואז מחלות זיהומיות אינן סימן לגוף בריא שמנסה להתארגן מחדש אלא סימן לגוף מידרדר שמתקדם אל עבר מחלות כרוניות ושינויים בלתי הפיכים. במקומות שבהם חסרים התנאים החיוניים שדונגן מציינת, נפוצות מחלות זיהומיות כמו חצבת ודלקת מעיים.

מאחורי "תיאוריית החיידקים" עומד לואי פסטר. פסטר הוא חלוץ החיסונים נגד גחלת (אנתרקס) וכלבת. ד"ר ג'יימס קומפטון ברנט, היה רופא והומיאופת ידוע בן תקופתו של פסטר (המחצית השנייה של המאה ה-19). אחרי שהתאכזב מהרפואה של ימיו, קומפטון ברנט פנה להומיאופתיה. הנה כמה ציטוטים מאירי עיניים מספרו Vaccinosis and its cure by Thuja:

"אלה שלא חוסנו אינם נוטים באותה המידה להידבק באבעבועות שחורות, ועדיין אנו נוטים לחסן את כולם באותו אופן... אז אנו מחסנים אנשים כדי לעשותם עמידים, אבל חלק מהבלתי מחוסנים כבר עמידים..."

"הטיעון שלי הוא כזה: חיסון מונע אבעבועות שחורות כאשר הנטייה לחלות במחלה היא קטנה, וכאשר הנטייה לחלות קטנה, אלה שנדבקים לא מתים ממנה."

"אם החיסון ייכשל בהגנה, אז סביר יותר שהאדם שקיבל את החיסון ימות."

איך זה קורה? מתן חיסון גורם למחלה. הוא מחולל vaccinosis ("מחלת חיסון"). אם האדם, בנוסף ל"מחלת החיסון", נדבק באבעבועות שחורות, סביר יותר שימות ככל שהוא מקבל את "מחלת החיסון" בצורה חמורה יותר, מפני ששתי המחלות חוברות יחד להריגת המטופל. זהו ההסבר של קומפטון ברנט. העקרונות האלה, אומרת דונגן, נכונים גם לשפע החיסונים שילדינו מקבלים נגד מחלות, שלשווא מפחידים אותנו שיכולות להרוג אותם.

דונגן שואלת, כמה מהילדים אינם נוטים לחלות במחלות שמחסנים נגדן, אלא רגישים למחלות ויחלו בהן בזמן הנכון ובאופן שיועיל להם? כמה מהילדים נוטים לחלות במחלות האלה והחיסונים מסכנים את חייהם? אין לכך תשובה מפני שהנושא טרם נחקר בצורה מהימנה.

החיסונים הגורפים אינם מועילים לילדים בריאים אלא רק מונעים מהם "ללמוד" כיצד להתמודד עם מחלות וגם אינם מגנים על ילדים חלשים יותר. הטיפול הטוב ביותר הוא מנוחה ותשומת לב אוהבת, אך קשה יותר ויותר להשיג זאת בעולם שבו כולם רצים לעבודה ולא משנה מה המצב.

החיסון נגד וירוס הפפילומה האנושי - הפחדת שווא

בשנים האחרונות מערכת הבריאות מעודדת לחסן נערות נגד HPV. כדאי להכיר כמה עובדות על הנגיף לפני שתוקעים עוד מזרק מרוב פחד

חיסון חדש שנכנס לחייהם של הורים וילדים, או מדויק יותר – ילדות, הוא החיסון נגד נגיף הפפילומה האנושי HPV. בטח שמעתם עליו בקמפיינים של הפחדה ששוטפים אותנו בשנים האחרונות. אני מביא כאן מידע מהאתר של ד"ר ג'יין דונגן שמחזיקה תארים ברפואה קונבנציונלית ובהומיאופתיה ומתנגדת נמרצות לחיסונים.

הפחד מפני הנגיף הוא תוצאה של קמפיינים ולא של נתונים מהשטח (צילום: Kristen C, flickr)

כמה נתונים על HPV

הוא פוגע רק בבני אדם.

זיהום בנגיף גורם ליבלות או גבשושיות פפילומיות על מיתרי הקול וליבלות באברי המין והוא קשור לסרטן צוואר הרחם.

עד כה זוהו יותר מ-100 סוגים של הנגיף, מתוכם 40-30 פוגעים באזור אברי המין של גברים ונשים.

מקרי המוות מסרטן הרחם פחתו באופן לינארי בבריטניה החל משנות ה-70' תודות לתוכנית סקר סרטן הרחם, זאת על אף ששכיחות היבלות באברי המין גדלה באותה תקופה הן אצל גברים והן אצל נשים.

סרטן הרחם הוא מחלה המועברת במגע מיני – מי שלא מקיים יחסי מין לא נדבק בה.

הסוג הנפוץ ביותר של HPV שקשור לסרטן הרחם הוא מספר 18 (70%).

הסוגים הנפוצים ביותר שקשורים ליבלות באברי המין הם 16 ו-11 (90% מהמקרים).

לפחות מחצית מהנשים הפעילות מינית נדבקות ב-HPV של אברי המין במהלך חייהן.

כ-70% מהזיהומים החדשים נעלמים אחרי שנה אחת, 91% תוך שנתיים, הרוב תוך ששת החודשים הראשונים.

הזיהומים שאינם נעלמים הם המנבאים החשובים ביותר לשינויים באפיתל צוואר הרחם (שניתן לאתרם על ידי תוכנית הסקר ולטפל בהם).

גורמי הסיכון הקשורים ל-HPV אצל נשים הם: תחילת קיום יחסי מין בגיל צעיר, ריבוי שותפים למין, שותפים למין שיש להם שותפים רבים למין, עישון, שימוש באמצעי מניעה הורמונליים, שימוש לא קבוע בקונדום, גורמים חיסוניים (לא ספציפיים).

גורמי סיכון אצל גברים: רבים מגורמי הסיכון של הנשים והיעדר מילה.

על רקע כל הנתונים האלה יש כמה דברים שחשוב מאוד לדעת בנוגע לבדיקות, לאיסוף אינפורמציה ולטיפול ב-HPV:

אין שיטות לגדל תרביות של HPV ולכן יש קושי בביצוע מחקרים על הדבקה.

אין בדיקות שגרתיות לזיהום ב-HPV, כך שהמידע על שכיחותו מוגבל.

אין דיווחים על זיהומים ב-HPV או על תנאים קשורים, כך שחסר מידע הנוגע להשפעתן של התערבויות.

זיהום ב-HPV או תנאים הקשורים ל-HPV לא תמיד קשורים לאיתור נוגדנים, כך שאין סמן אמין לזיהום.

מעניינת העובדה שזיהום בנגיף מסתיים לעיתים קרובות ללא היווצרותם של נוגדנים בעוד שמתן חיסון מסתיים ברמות גבוהות של נוגדנים, בעיקר בקרב בנות 15 ומטה.

אז האם שווה לקחת את החיסון? ד"ר דונגן מציעה חומר למחשבה:

כל סוגי הנגיף נפוצים מאוד ורוב האנשים נדבקים בהם וגם משתחררים מהם. שני סוגים קשורים ספציפית לסרטן צוואר הרחם: 16 ו-18, אבל יש הרבה יותר נשים שנדבקות בסוגים אלה ואינן חולות בסרטן צוואר הרחם מאשר כאלה שכן, וכן רבות מהנשים החולות נדבקות מסוגי נגיף שונים מאלה הקיימים בחיסון.

חיסונים שמכילים כמה סוגים של אורגניזם יכולים לגרום לסוגים בלתי מזיקים שלו להפוך לכן מזיקים, כפי שקרה עם החיסון נגד שפעת Hib.

קיימים גורמים מלבד HPV הקשורים לסרטן צוואר הרחם, כפי שצוין קודם, וניתן להתייחס אליהם כדי לצמצם את הסיכון.

החיסון נגד HPV, כמו חיסונים רבים אחרים, חושף את המקבל לנגיפים שונים מאלה שבהם יתקל, יחד עם רכיבים נוספים (אלומיניום) במינונים שונים בגילים שונים, דרך נתיב שונה שעוקף את כל המחסומים הטבעיים של הגוף ומערכות ההגנה שלו – בפורמולציה שמתוכננת לעורר תגובה נוגדנית נרחבת. כל הגורמים האלה יכולים לגרום לבעיות בטווח הקצר והארוך.

חסר מידע הקשור לשכיחות המחלה לפני הגעת החיסון, כך שלא ניתן לדעת אם הוא יעיל.

כתמיד, גם עם החיסון הזה חסרים מחקרים ארוכי טווח. גם אם נניח שבעקבות החיסון נוצרים נוגדנים, לא ברור כמה זמן הם יחזיקו מעמד. חלק מהתחזיות מדברות על חמש שנים. המעבר, אם הוא מתרחש בכלל, בין הידבקות לסרטן מתרחש בדרך כלל במשך עשורים. כמו כן, לא ברור אילו השפעות על הפריון יכול החיסון לגרום.

כדאי לזכור שאת הבהלה והחרדות מפני וירוס הפפילומה האנושי עוררו הקמפיינים ולא נתונים חדשים על תחלואה.

אוכל משמין ממכר כמו קוקאין

עוד ועוד מחקרים מראים: ג'אנק פוד לא גורם רק מחלות והשמנת יתר, הוא גם עושה למוח מה שעושים לו סמים כמו קוקאין והרואין

כמה מחקרים עוד ייכתבו על נזקי הג'אנק פוד עד שמחוקקים בעולם יתחילו לפעול בנחישות נגדו? במדור הכלכלי באתר msn הופיעה בתחילת החודש כתבה שסוקרת גוף הולך וגדל של מאמרים מטעמן של אוניברסיטאות מכובדות וגופים ממשלתיים הקובעים שמזונות מעובדים ומשקאות מתוקים אינם רק מזיקים לבריאות אלא גם יוצרים התמכרות הדומה להתמכרות לקוקאין. רק השנה פורסמו 28 מחקרים הקשורים להתמכרות לאוכל.

ג'אנק פוד הא סם (צילום: Cinnablythe, flickr)

אני אתעלם מהמחקרים על בעלי חיים. מחקרים בבני אדם מספקים עדות מטרידה דיה. סריקות מוח של אנשים הסובלים מהשמנת יתר חולנית (אוביסים) ושל אכלנים כפייתיים מראה הפרעות במעגלי התגמול במוח הדומות לאלה שמופיעות אצל המכורים לסמים.

תעשייני המזון המעובד והלוביסטים שלהם, שחוששים מהאפשרות שלזבל שהם מייצרים יקרה מה שקרה לסיגריות, טוענים שדבר עדיין לא הוכח ושאין כל רע במוצרי "fun-for-you", כפי שמכנה אותם מנכ"ל חברת פפסיקו, אם אוכלים מהם במידתיות. החברות האלה ממהרות להצביע על "החלופות הבריאות יותר" שהן מציעות, אבל מיטב כספן מושקע בקמפיינים שמעודדים צריכת חטיפים ומשקאות קלים.

דבר אחד איש אינו מכחיש עוד: השמנת היתר היא מגיפה עולמית. בארצות הברית שליש מהמבוגרים ו-17% מהילדים סובלים ממנה, וזוהי רק דוגמה למגמה גלובלית.

גוף האדם "מתוכנת" אבולוציונית להשתוקק לסוכרים ולשומנים. בימים רחוקים היה קשה יותר להשיג את המרכיבים האלה, הכה חיוניים ליצירת אנרגיה ולהישרדות. בתזונה המודרנית קיים עודף בשומנים ובסוכר, אבל הנטייה לחמוד אותם עדיין טמונה בגנים שלנו.

דיוויד לודוויג, חוקר מהארברד ומנהל המרכז להשמנת יתר New Balance Foundation בבית החולים לילדים בבוסטון, מצא במחקרו שמזונות מעובדים מאוד גורמים לעליות ולנפילות חדות ברמות הסוכר בדם, ובכך מגבירים את ההשתוקקות להם.

חינוך, דיאטות ותרופות הוכחו כבלתי יעילות, והתחום המדעי החדש שעוסק בהשמנת יתר חולנית מספק לכך הסבר: גירוי מתמיד באמצעות אוכל טעים ועתיר קלוריות עשוי להפחית את רגישות המוח ולהוביל אנשים לצריכה מוגברת של אוכל זבל על מנת לתחזק תחושת עונג מתמשכת.

במחקר מהשנה שעברה, שבוצע באוניברסיטת טקסס ובמכון המחקר של אורגון, השתתפו 26 נשים בעלות משקל יתר. הן עברו סריקות MRI בזמן שלגמו מילקשייק שהוכן מגלידת האגן דאז ומסירופ שוקולד של הרשי. שישה חודשים לאחר מכן הן שוב עברו סריקת MRI בעת שתיית מילקשייק. הנשים שעלו במשקל הראו פעילות מופחתת בסטריאטום, אזור התגמול במוח. "קריירה של אכילת יתר גורמת לקבלת תגמול מוקהית, וזה בדיוק מה שרואים בשימוש כרוני בסמים," הסביר אריק סטייס מצוות החוקרים.

נורה וולקוב וז'אן-ג'ק וונג, שני חוקרי התמכרות, השתמשו בסריקות מוח שמסוגלות למדוד פעילות כימית בגוף על ידי סמנים רדיואקטיביים. הם הצליחו למפות את רמות קולטני הדופאמין במוחותיהם של עשרה מתנדבים אוביסים. דופאמין הוא חומר שמיוצר במוח בזמן תחושת תגמול. לדופאמין יש מחוללים טבעיים כמו פעילות גופנית ויחסי מין, אבל גם סמים כמו קוקאין והרואין גורמים להפרשתו. אצל המכורים לסמים הקולטנים של הדופאמין הופכים בלתי רגישים וגורמים למשתמשים להגדיל כל הזמן את המינון כדי להגיע לאותה תחושה של "הי". במחקר של וולקוב ו-וואנג נמצא שגם אצל האוביסים יש רמה נמוכה של קולטני דופאמין בהשוואה לקבוצת הביקורת.

אשלי ג'רהאדט, חוקרת מאוניברסיטת ייל, ועמיתיה בנו שאלון שבעזרתו ניתן לאבחן אנשים שסובלים מהפרעות אכילה הדומות להתמכרות. הם ביצעו סריקות MRI לנשים שקיבלו ציון גבוה בשאלון זה כדי לבחון פעילות מוחית אצלן. תמונות של מילקשייק הדליקו אצל הנשים את אותם אזורים במוח שהופכים היפראקטיביים אצל אלכוהוליסטים המצפים למשקה.

העולם מתחיל להתייחס לנתונים האלה ברצינות. השאלה שעולה כעת היא האם חברות התרופות יתלבשו על המצב המדאיג ויציעו תרופות הדומות לאלה שמיועדות לטיפול במכורים לסמים, או חוקים ותקנות יגבילו את התעשיינים ובכך ימנעו לפחות גידול במספר המכורים החדשים.

פקק תנועה – הרבה יותר גרוע ממה שחשבתם

לאט לאט מצטבר מידע על הקשר בין זיהום מפליטות אגזוזים לבין פגיעה במוח. הנתונים מטרידים ומלמדים שפתרון לעומסים בכבישים ישפר את בריאות הציבור

כולם כבר יודעים שסביבה מזוהמת מזיקה לבריאות. את זיהום האוויר בערים, שמקורו בעיקר בפליטות מכלי רכב, מקובל לקשר למחלות לב-ריאה ולסרטן. כעת חוקרים רבים בודקים את השפעתו על המוח. כתבה שהופיעה בוול סטריט ז'ורנל סוקרת כמה מהמחקרים הללו.

פרדריקה פררה מאוניברסיטת קולומביה דנה בהשפעת חלקיקי הפחמן על המוח. היא מניחה שהחלקיקים פוגעים בתאי מוח ובסינפסות ובודקת את הקשר בין החשיפה לזיהום ברחם לבין ההשפעות המנטליות על ילדים.
"יותר ויותר מדענים מנסים להבין האם וכיצד חשיפה לפליטות כלי רכב יכולות לפגוע במוח האנושי," אומר חוקר התחלואה ג'יו-צ'ואן צ'ן מאוניברסיטת דרום קליפורניה. צ'ן מנתח את השפעות הזיהום מכלי רכב על מוחן של 7,500 נשים בריאות מ-22 מדינות בארצות הברית. המידע שנאסף עד כה הוא נסיבתי, אך מטריד.
"יש סיבה ממשית לדאגה, אומרת הנוירו-כימאית אנט קירשנר מהמכון הלאומי למדעי הבריאות הסביבתית.

כמות הזיהום שמייצרות היום מכוניות ומשאיות היא רק עשירית מהזיהום שייצרו כלי רכב בשנות ה-70', אבל יש יותר אנשים על הכביש, פקקי התנועה שכיחים הרבה יותר ורבים מבלים בהם מספר שעות ניכר בכל יום. עדיין לא ידוע האם נוסעים שנושמים באופן קבוע אוויר כבישים מזוהם סובלים יותר מהשפעות על המוח. עד כה נחקרה ההשפעה הקשורה בדרגת הזיהום במקום המגורים של האדם. השפעות כרוניות של פליטות המנועים על הקוגניציה של נהגים ונוסעים קשה למדידה בשל הצורך לבודד אותה מגורמים כמו מתח, תזונה ופעילות גופנית שגם הם משפיעים על המוח.

פקקי התנועה לא רק מעצבנים - לפי מחקירם חדשים הם גם פוגעים במוח כבר מהרחם (צילום: Anderson Mancini, flickr)

עם זאת, מחקרים חדשים מראים שנשימת גזים ברחוב ל-30 דקות בלבד יכולה להגביר את הפעילות החשמלית באזורים במוח שאחראים על התנהגות, אישיות וקבלת החלטות. מדענים הולנדים גילו לאחרונה ששינויים אלה מרמזים על מתח. נשימת אוויר עירוני עם רמות גבוהות של פליטות אגזוזים למשך 90 ימים יכולה לשנות את האופן שבו גנים "נדלקים" ו"נכבים" בקרב מבוגרים. היא גם עלולה להותיר סימנים מולקולריים במטען הגנטי של יילודים, כך דיווחי צוותי מחקר מהאוניברסיטאות קולומביה והארברד.

ילדים שחיים באזורים מזוהמים במיוחד מפליטות כלי רכב נוטים להשיג ציונים נמוכים במבחני אינטליגנציה ואף נוטים יותר לדיכאון, חרדה ובעיות ריכוז בהשוואה לילדים שחיים בסביבה שבה האוויר נקי יותר. כך נראה ממחקרים שבוצעו בניו יורק, בוסטון, בייג'ינג וקרקוב. אצל אנשים מבוגרים נמצאו השפעות על הזיכרון ועל יכולת ההסקה, מה שהוסיף חמש שנים לגילם המנטלי, כך גילה מחקר נוסף מאוניברסיטת בוסטון. זיהום האוויר גם עלול להגביר את הסיכון לחלות באלצהיימר ומאיץ את התפתחותה של מחלת פרקינסון.

ד"ר הת'ר פולק מבית הספר לרפואה באוניברסיטת דרום קליפורניה סקרה רישומי לידה ומצאה שילדיהן של אמהות שחיות במרחק של עד 300 מטרים מצירי תנועה מרכזיים בערים לוס אנג'לס, סן פרנציסקו וסקרמנטו היו בסיכון כפול לאוטיזם, ללא קשר למין, אתניות או חינוך. מחקרים סביבתיים מלמדים שהזיהום מתפשט גם לאזורים מרוחקים יותר מצירי התנועה המרכזיים ונוכח גם בשעות שבהן אין עומסים. מדענים מאמינים שנקיטת אמצעים לשיפור זרימת התנועה תביא לשיפור בבריאות הציבור.

במחקרה של ד"ר פררה שהחל ב-1998 מאות נשים הרות צוידו במכשירים אישיים לניטור זיהום אוויר. לאחר הלידה פררה ועמיתיה בדקו כמה מהתינוקות וגילו סימן ביוכימי ברור בד"נא של כמחצית מהם, שהושאר על ידי החשיפה לכימיקלים הנפלטים מאגזוזים. בגיל שלוש הילדים פיתחו יכולות מנטליות בקצב מעט איטי יותר. בגיל חמש ציוני המשכל שלהם היו נמוכים בממוצע בארבע נקודות מאלה של הילדים שנחשפו פחות לזיהום. החוקרים אמרו שלמרות שההבדלים קטנים, יש להם משמעות ניכרת על יכולות הלמידה בעתיד.

בגיל שבע אותם ילדים נטו להציג יותר תסמינים של חרדה, דיכאון ובעיות ריכוז. "השליה אינה המחסום המושלם כפי שנטינו לחשוב," אמרה ד"ר פררה בהתייחסה להשפעות הזיהום על המוח כבר מהשלב העוברי.

הומיאופתיה – מיתוסים שליליים, מציאות חיובית

את ההומיאופתיה שוללים אלה שחשים מאוימים מפניה בשל סימני השאלה שהיא מציבה מעל הרפואה הקונבנציונלית. לא קשה להפריך את השקרים שמפיצים מתנגדי השיטה

ההומיאופתיה, שהחלה להיות מיושמת במאה ה-19, נראית כאיום לפילוסופיה ולכלכלה שמאחורי הטיפול הרפואי הקונבנציונלי. היא פשוט חושבת אחרת. מאמר שהתפרסם ב-NaturalNews נכנס לקרביהם של שוללי ההומיאופתיה ומפרק כמה מהמיתוסים שהם נוטים לשלוף.

הגישה ההומיאופתית מתייחסת לתסמיני המחלה כאל מגנים חשובים של מערכת החיסון של האדם. הרפואה הקונבנציונלית מתייחסת לעיתים תכופות לתסמינים כאל "בעיה" אצל האדם, שבה יש לטפל ואותה צריך לדכא או לתמרן ביוכימית. הומיאופתים נוטים להניח שהדרך היעילה לפתור את התסמינים היא בטיפול שמטפח, מזין או מחקה את התסמינים כדי לדחוף את תהליך ההחלמה. השוני בגישות הוביל לקונפליקטים.

סמואל האנמן, אבי ההומיאופתיה, זכה לחשדנות על אף השכלתו הפורמלית הנרחבת בתחום הרפואה (תמונה: ויקישיתוף)

לדוגמה, אין זה נדיר שהומיאופתים יפקפקו במחקרי תרופות קונבנציונליים מהחשש שרבות מהתרופות נוטות לדכא תסמינים או לשבש את האקולוגיה הפנימית של הגוף ובכך לגרום למחלה חמורה יותר. הומיאופתים סבורים שהשכיחות הגוברת של סרטן, מחלות לב, עייפות כרונית ומחלות כרוניות רבות אחרות בקרב אנשים צעירים היא תוצאתם של התרופות הקונבנציונליות. אין זה פלא אם כן שרופאים וחברות התרופות תוקפים את ההומיאופתים ואת ההומיאופתיה.

אחד מכלי הנשק של מתנגדי ההומיאופתיה הוא להתעלם ממחקרים מדעיים, כמו מחקרי עלות-תועלת של תרופות ועדויות אפידמיולוגיות, גם אם הופיעו בכתבי עת מדעיים, ולצטט רק את המחקרים שמאמתים את גישתם. כלי נשק נוסף הוא פנייה לאוכלוסיות קלות לשכנוע, כמו סטודנטים לרפואה שחרדים לשמם הטוב, ולומר להם שאם גישת ההומיאופתיה נכונה, הרי שהיא מבטלת את כל מדע הרפואה המודרני. זוהי טענה מופרכת, שכן ההומיאופתיה אינה שוללת את מדע הרפואה אלא מרחיבה את הידע הקשור בבריאות.

הנה כמה מהמיתוסים שהמאמר ב- NaturalNewsמנפץ.

הטענה: "אין שום מחקר שמראה שרפואה הומיאופתית עובדת."

האמת: רוב המחקרים הקליניים על תרופות הומיאופתיות מראים תוצאות חיוביות. הנתונים הסטטיסטיים שמראים חוסר יעילות של תרופות הומיאופתיות הם כאלה שכוללים רק את החלק הקטן יחסית של המחקרים הגדולים, שבהם משתמשים רק בתרופה הומיאופתית אחת עבור כלל משתתפי המחקר. שיטה זו מנוגדת לדרך ההומיאופתית שמעניקה טיפול פרטני לאדם ולא טיפול גורף למחלה אצל כל בני האדם.

הטענה: "המחקרים שמראים שהתרופות ההומיאופתיות יעילות הם מחקרים שבוצעו באופן לא ראוי."

האמת: מחקרים שמראים את יעילותן של תרופות הומיאופתיות פורסמו בכתבי עת רפואיים מכובדים כמו Lancet, British Medical Journal, Pediatrics, Pediatric Infectious Disease Journal ורבים אחרים. כל המחקרים הללו נעשו על פי אמות מידה מחמירות עם חלוקה אקראית לקבוצות ניסוי וביקורת, עם פלסבו וסמיות כפולה. יתר על כן – בשל החשדנות כלפי ההומיאופתיה המחקרים נבחנו בקפידה רבה מהרגיל.

הטענה: "אין שום דבר בתרופה הומיאופתית. אלה רק מים."

האמת: ראשית, הריכוז של רבות מהתרופות ההומיאופתיות דומה לריכוזם של הורמונים ותאי חיסון אפקטיביים בגופנו. בבדיקה של דגימות משש תרופות שמופקות ממינרלים, מדענים מצאו שהמרכיב הראשוני עדיין נוכח בתרופה בצורה של ננו-חלקיקים (Chikramane, Suresh, Bellare, 2010). מחקרים נוספים אישרו שקיים הבדל בין מים לתרופות הומיאופתיות.

הטענה: "אם נכון לעכשיו איננו מבינים כיצד פועלות התרופות ההומיאופתיות, אז הן אינן יכולות לעבוד."

האמת: אנחנו עדיין לא מבינים רבים ממסתרי הטבע, אך היעדר ההבנה אינו אומר שהדברים אינם קורים.

ד"ק קרול סיקורה, אונקולוג ודיקן בית הספר לרפואה של בקינגהם מבקר את מבקרי ההומיאופתיה והרפואה האלטרנטיבית, מכנה אותם "רופאי כורסה" ואומר שלמעשה מעולם לא התנסו בפרקטיקות שהם כה שוללים.

אחת השאלות שצריכות להישאל היא מהו המניע של כל אותם מתנגדים נחרצים.

חיסונים - לאתגר את הדוגמה

תוכנית החיסונים נסמכת על הדוגמה שהחיסונים יעילים ובטוחים. הגיע הזמן לבדוק אם יש בסיס לקביעות האלה.

אני שוב משתף במאמר של ד"ר שרי טנפני, אחת מהמתנגדות הנחרצות ביותר לחיסונים בארצות הברית. טנפני מנפצת את הדוגמות שגורמות לאנשים לחסן את ילדיהם.

סיפוריהם של הורים חוזרים על עצמם: הילד היה מאושר, בריא, התפתח היטב ותקשר עם אחיו. בבדיקות של גיל שנה הרופא הודיע שהגיע הזמן לעוד סבב חיסונים. תוך שבועות הילד הפך אוטיסטי.

הגיע הזמן לבדוק האם רק "במקרה" התפרצות האוטיזם סמוכה לסבב החיסונים של גיל שנה

(צילום: dah007, flickr. למצולמת אין קשר לנושא הרשומה)

דוגמות רפואיות רבות שרדו במשך עשורים פשוט משום שאיש לא ערער על הקביעות המגולמות בהן. עם הזמן הטענות הפכו ל"עובדות". למשל, ב-1913 ד"ר סימון פלקסנור טען שמחלת הפוליו נגרמת על ידי נגיף שחודר לגוף דרך האף והפה. הוא הניח שהשיתוק קורה כאשר הנגיף נודד מהסינוסים ישירות אל המוח ואל עמוד השרה. קביעתו של פלקסנור בנוגע לצורת השיתוק לא נחקרה מחדש זמן רב, והיום ידוע שפוליו הוא נגיף של מערכת העיכול, לא נגיף נשימתי. עברו 25 שנים עד שהדוגמה נשברה, כאשר ד"ר ג'ון אנדרס גילה במקרה שהנגיף גדל לאו דווקא ברקמות עצב אלא במגוון רקמות גוף שונות. רק לאחר התגלית של אנדרס ניתן היה לפתח את החיסון לפוליו.

גם היום קיימות כמובן דוגמות בנוגע לחיסונים, שאחת הידועות בהן היא: אין קשר בין חיסונים לבין אוטיזם. המשפט "קשר נקודתי אינו מסביר סיבתיות" אומר שאפילו ששני אירועים קורים באותו הזמן, אירוע אחד אינו בהכרח גורם לשני. בתרגום לשפתם של ארגוני הבריאות תומכי החיסונים: "מכיוון שאוטיזם מופיע סביב חיסוני השנה הראשונה לחיי התינוק, הורים כועסים צריכים משהו להאשים." ההנחה היא שהנסיגה לאוטיזם הייתה מתרחשת בכל מקרה, כלומר האשמה היא בילד ולא בחיסונים. בקו אחד עם ההנחה הזאת מצוי המחקר שמנסה לאתר את הפגם הגנטי שגורם לאוטיזם. במרכז לבקרת מחלות של ארצות הברית מסכימים להודות בכך ש"החיסון עשוי לעורר או לזרז תסמינים בלתי נמנעים של הפרעה במערכת העצבים המרכזית, כמו התקפי פרכוסים, עוויתות, או מוות בעריסה. באופן מקרי בלבד, כמה מהמקרים האלה נראים קשורים לחיסון."

ד"ר טנפני אומרת שבמצב בנוכחי, שבו אחד מכל 150 ילדים בארצות הברית ואחד מכל 58 בבריטניה מאובחן עם אוטיזם, יש צורך בבדיקה דחופה האם ילדים לא מחוסנים בני 12 עד 18 חודשים הופכים לפתע אוטיסטים. אין תשובה לשאלה הזאת, כי אף אחד עדיין לא ניסה להשיב עליה.

בניגוד לטענות הממסד ותעשיית התרופות, מעולם לא הוכח שהחיסונים בטוחים על פי אמות המידה של המחקר הרפואי: מחקר בסמיות כפולה עם קבוצת ביקורת. במחקר כזה בטיחותה של תרופה נקבעת על ידי השוואת השפעתה לתרופת דמה, פלסבו. במבדקי החיסונים בטיחותם לא הושוותה לפלסבו. במקום פלסבו משתמשים בחיסון אחר ואת תופעות הלוואי משווים בין שני החיסונים, כך שהיצרן יכול לטעון ש"החיסון בטוח כמו פלסבו," גם אם נראו תופעות לוואי רבות וחמורות.

טריק נוסף של החוקרים מטעם חברות התרופות הוא להעלות באופן מלאכותי את נתוני הבטיחות של החיסונים על ידי התעלמות מכל מידע שיכול להצביע על בעיה. אפשר למשל להתעלם מהתקפי פרכוסים שקרו למשתתפי הניסוי שבועיים לאחר מתן החיסון בטענה שאין קשר בין הדברים, גם אם אחוז הנפגעים גבוה מן הממוצע.

חוקרים מגדירים חיסון יעיל ככזה שגורם להיווצרות נוגדנים בדם. ככל שנמצאים יותר נוגדנים, החיסון נחשב יעיל יותר. למעשה יעילותו של החיסון מוגדרת בקרב הציבור ובקרב רופאים על פי רמת ההגנה שהוא מספק נגד המחלה שהוא אמור למנוע. נוכחותם של נוגדים אינה מבטיחה שהאדם אכן חסין בפני הזיהום.

אחת הדוגמאות לכך שהדוגמה "חיסונים יעילים במניעת מחלות" היא מופרכת היא התפרצות של חצבת באוכלוסייה ש-99% מחבריה חוסנו נגד המחלה. בעלוני מידע של חיסונים שונים נאמר "התרומה להגנה קלינית אינה ידועה."

את הירידה בתחלואה אפשר לייחס לזמינות של אנטיביוטיקה ובעיקר לתנאי מחייה וסניטציה משופרים. אף אחד עדיין לא הוכיח את הדוגמה שלפיה חיסונים הם יעילים ובטוחים.

זריקה מפוקפקת

ניתוח נתונים על יעילות החיסון נגד שפעת מראה שמדובר בזריקה לא יעילה, ואף גרוע מזה – חסרים נתונים על השפעתו על האוכלוסייה הפגיעה של ילדים וקשישים

גם בעונת החסנת הנוכחית וגם בעונה שעברה, דיברתי לא מעט על חוסר היעילות של החיסון נגד שפעת. לאט לאט גם במיינסטרים מתחילים להבין שמדובר בחיסון מיותר. הנה משהו שלקחתי מאתר החדשות הקנדי CTV. אני מביא אותו כלשונו.

האם באמת שווה להידקר כל שנה? (צילום: USACE)

מזה זמן רב הרופאים מהללים את חשיבותם של החיסונים נגד שפעת ומעודדים רבים להידקר מחוד המחט בכל שנה. אבל ניתוח נתונים חדש מטיל ספק ביעילותו של הריטואל השנתי.

החיסונים מספקים מגן בינוני נגד נגיפי שפעת טורדניים, אך ההגנה הזאת יכולה להיחלש או להיעלם לחלוטין במהלכן של כמה עונות, זאת על פי דוח שהתפרסם בכתב העת הרפואי The Lancet.

"בעוד החיסונים פועלים ואנו עדיין ממליצים להשתמש בהם, הם אינם מפגינים את רמות היעילות שעליהן דיווחנו," אמר מחבר המאמר הראשי מייקל ט. אוסטרהולם.

אפילו TIV – החיסון הנפוץ ביותר שנמצא בשימוש בארצות הברית - היה יעיל ב-59% בלבד בקרב בוגרים בריאים, כך עלה מניתוח הנתונים. אוסטרהולם ועמיתיו מאוניברסיטת מינסוטה הגיעו למסקנתם זו על ידי עיון ב-31 מחקרים מקיפים על יעילות החיסון נגד שפעת.

בעוד הדוח מתמקד במיוחד בחיסונים שנמצאים בשימוש בארצות הברית, אוסטרהולם מציין שניתוח הנתונים סוקר חיסונים בחלקים אחרים של העולם, בכלל החיסון הגלובלי נגד מגפה מ-2009.

חלק מהבעיה, כך מצא הדוח, הוא שלקהילה הרפואית חסרות עדויות על רמת יעילותן של זריקות השפעת עבור האנשים הפגיעים ביותר באוכלוסייה.

"לא מצאנו שום ניתוח נתונים שבעצם מספק לנו מה שחשבנו שהוא מידע הכרחי עבור ילדים בני שנתיים עד 17 או מבוגרים בני יותר מ-65," אמר אוסטרהולם.

ילדים ומבוגרים נחשבים הפגיעים ביותר למחלות הקשורות לשפעת ואפילו למוות, הוא מציין.

על מנת לתקן את הפערים הללו הדוח קורא ל"דור חדש של חיסונים יעילים ביותר ובעלי טווח הגנה נרחב יותר."

רופאים צעירים מפקפקים יותר בתוכנית חיסונים

האם עם הזמן יותר ויותר רופאים יאמרו למטופליהם שיש סיבה לפקפק בתוכנית חיסוני הילדים? מחקר חדש מארצות הברית מראה שיש סיכוי שכך יקרה. אולי הדור הבא יידקר פחות

רופאים צעירים עשויים להיות מעט יותר חשדניים בנוגע לבטיחותם וליעילותם של חיסוני ילדים בהשוואה לרופאים מבוגרים יותר. כך מלמד מחקר חדש מאוניברסיטת אמורי באטלנטה. בסקר השתתפו 551 רופאים, והסתבר שאלה שסיימו את לימודיהם מאוחר יותר נוטים ב-15% פחות לחשוב שהחיסונים יעילים, זאת בהשוואה לרופאים מבוגרים יותר. הרופאים הצעירים גם נטו יותר לחשוב שמתן חיסונים מזיק יותר מאשר מועיל. הרופאים הצעירים נטו פחות מהמבוגרים לחשוב שהחיסונים נגד חצבת, חזרת, אדמת (החיסון המשולש), פוליו ואבעבועות בטוחים לשימוש. עם זאת, רוב הרופאים עדיין חושבים שהחיסונים בטוחים.

מחקר נוסף מראה שיותר מרופא אחד מתוך חמישה במערב התיכון של ארצות הברית לא קיבל במרפאתו ילדים של הורים שסירבו לחסן. על פי החוקרים בכל שנה יש בארה"ב 85,000 מקרים של מחלות שיכלו להימנע על ידי חיסוני ילדות.

שני המחקרים הללו הוצגו בכנס השנתי של האגודה למחלות מדבקות באמריקה.

עם הזמן, יותר ויותר רופאים חדשים בארצות הברית מפקפקים בתוכנית לחיסוני הילדים (צילום: delayed gratification, flickr) 

המחקר מאמורי מראה שככל שמתקדמים בזמן, עם כל חמש שנים מסיום לימודי הרפואה יש ירידה של 20% בסיכוי שבוגרי לימודי הרפואה יסכימו שהחיסונים בטוחים. 8% מכלל הרופאים הסכימו כי "ילדים מקבלים יותר חיסונים ממה שטוב עבורם." ככל שמקדמים בזמן, עם כל חמש שנים מסיום לימודי הרפואה יש עלייה של 20% בסיכוי שהרופאים החדשים יסכימו עם הקביעה הזאת. ד"ר ברוס גלין, ראש המשרד לתוכנית הלאומית לחיסונים בוושינגטון, אמר שממצאים אלה חשובים "כי מקור המידע החשוב ביותר על חיסונים הוא הרופאים."

המחקר לא תוכנן לבדוק מדוע יש קשר בין גיל הרופאים לדעותיהם בנוגע לחיסונים. גלין חושב שהסיבה היא ש"בדומה להורים צעירים, גם רופאים צעירים אינם מכירים חלק מהמחלות המדבקות שלמעשה נמחקו בזכות תוכניות החיסונים." עורך המחקר מאמורי, ד"ר PhD סעד עומר, סבור שהורים אינם צריכים לבחור רופא ילדים על בסיס גילו. "פשוט שאלו אותם על אמונותיהם לגבי חיסונים אם אתם מודאגים," הוא אמר לאתר הבריאות (הקונבנציונלית) WebMD.

המחקר השני שסקר 695 רופאי ילדים מהמערב התיכון מראה נתון מדאיג: 21% מהרופאים אמרו שהם הפסיקו לטפל במשפחות שסירבו לתת לילדיהן את כל החיסונים. יש לציין שהייתה שונות גדולה בנטייה הזאת בין המדינות השונות.

"חלק מהרופאים אינם מרגישים בנוח עם מטופלים לא מחוסנים במרפאתם מפני שהם נתפשים אצלם כסיכון למטופלים האחרים בחדר ההמתנה," אמר ד"ר MD כריסטופר האריסון, ראש המעבדה לחקר מחלות מדבקות בבית החולים לילדים מרסי בקנזס סיטי, מיזורי. אולם, האריסון הוסיף: "'פיטורים' של משפחות שמסרבות לחסן [כנראה אינם הפתרון] ומעלים את השאלה האם אנו זקוקים לדיאלוג חדש על הדרך שבה רופאים צריכים לגשת לעניין."

ממצאים נוספים מהמחקר במערב התיכון:

שלושת החיסונים שמקבלים את ההתנגדות הרבה ביותר הם החיסון המשולש, HPV (נגד וירוס הפפילומה האנושי) ושפעת.

הסיבות השכיחות ביותר שהורים מציגים לסירובם לחסן או לרצונם לדחות את החיסון הן חשש מפני אוטיזם ודאגות בשל יותר מדי זריקות ותופעות לוואי.

שפעת המספרים

אין כמעט הבדל בשיעור ההידבקות בשפעת בין מחוסנים לבלתי מחוסנים, אבל התקשורת מצליחה לתעתע את הציבור בעזרת תעלולים בסטטיסטיקה

באמצע נובמבר פורסם בעיתונות האמריקאית טור של מומחה שמסביר כיצד הגופים שמנסים לקדם את חיסון השפעת מטעים את הציבור בעזרת הצגה מניפולטיבית של נתונים סטטיסטיים. אני מביא כאן את הדברים כמעט ללא כל שינוי. עבור מי שמספרים מבלבלים אותו אסכם את הנתונים בקצרה: השוו את מספר ההידבקויות בשפעת בין אנשים שקיבלו חיסון לבין אנשים שלא קיבלו חיסון. ההפרש היה מזערי.

הסיכון לחלות בשפעת דומה בין המחוסנים לבין הלא מחוסנים (צילום: P M M, flickr)

 

מחקר שפורסם לא מכבר בכתב העת הרפואי The Lancet מגלה שהחיסון נגד שפעת מונע את המחלה בשיעור של 1.5 מכל 100 מבוגרים. נתון זה לא מפתיע עבור מי שמכיר ספרות מדעית שעוסקת בחיסונים. מה שכן מפתיע, אומר מחבר המאמר ד"ר (Ph.D) ג'. ל קרייג, מומחה לביולוגיה של התא, הוא שהמרכז לבקרת מחלות בארצות הברית והמדיה המסחרית מפרשים את הנתונים כאילו החיסון יעיל ב-60%.

המחקר הוא מטא אנליזה, כלומר סקירה של מחקרים קודמים, במקרה הזה 28 ניסויים מבוקרים שפורסמו בין השנים 1967 ל-2011. קבוצת הביקורת כלל 13,905 מבוגרים שלא חוסנו. מתוכם רק 2.37% חלו בשפעת. קבוצת הניסוי כללה מבוגרים שקיבלו חיסון עם שלושה זנים של נגיפי שפעת מוחלשים. מתוכם 1.18% חלו בשפעת.

ההבדל בין שתי הקבוצות (2.73% ו-1.18%) הוא 1.5 אנשים מתוך 100. כלומר – חיסון השפעת לא השפיע על 98.5% ממשתתפי הניסויים.

אז למה בתקשורת מדברים על 60% יעילות? התשובה היא בתעלולים הסטטיסטיים. קודם כל לוקחים את 2.73 האחוזים מקבוצת הביקורת שכן חלו ומחלקים את המספר ב-1.18 אחוזים מקבוצת הניסוי שחלו. התוצאה היא 0.43. עכשיו אומרים ש-0.43 זה 43% של 2.73 וטוענים שתוצאת החיסון היא ירידה של 57% בשיעור ההידבקות בשפעת. זה הופך לטענה שהחיסון יעיל ב-60% מהמקרים.

גם אם אינכם מבינים בסטטיסטיקה, ההיגיון הבריא אומר שהשוואה בין 2.73% אנשים לא מחוסנים שחלו בשפעת לבין 1.18% מחוסנים שחלו בשפעת מראה הפרש קטן ביותר.

וכך מסיים קרייג את דבריו: "אנשי רפואה מתפארים בכך שהם מיישמים טיפול או רפואה 'מבוססים-עובדתית'. אז כל אלה שרוצים כל כך להזריק חיסונים מכילי כספית לאנשים תחת האשליה שהם מקדמים את בריאות הציבור ... צריכים להידרש לחבר את העדות המדעית להחלטתם."



פחות פחמימות פחות אוטיזם?

פרופסור לביוכימיה מצא קשר בין סוכרת לבין אוטיזם, והוא מאמין שתזונה דלת פחמימות תוכל לעזור לאנשים עם אוטיזם ועם הפרעות מהספקטרום האוטיסטי

מדהים לגלות עוד ועוד קשרים בין מחלות ומצבים שלכאורה אין ביניהם קשר. כבר ראינו מחקרים על הקשר בין אוטיזם לבין מחלות מעי, בין חשיפה לחומרי הדברה לבין סוכרת, ועכשיו מסתבר שקיים קשר אפשרי בין סוכרת מסוג 2 לאוטיזם.

שיעורי המאובחנים באוטיזם ובסוכרת מסוג 2 נמצאים במגמת עלייה. מדענים שחוקרים את הקשר בין שתי המחלות מבססים את ההנחה שלהם על חריגויות גנטיות וביוכימיות שקשורות לאוטיזם. "נראה שלסוכרת מסוג 2 ולאוטיזם יש מנגנון משותף – סבילות פגומה לגלוקוז והיפראינסולינמיה," הסביר ד"ר מייקל שטרן, פרופסור לביוכימיה ולביולוגיה של התא מאוניברסיטת רייס. מאמרו של רייס הופיע באתר כתב העת Frontiers in Cellular Endocrinology.

פחמימות. לא מומלץ במקרה של אוטיזם (צילום: minnibeach, flickr)

הנחות היסוד של שטרן מתייחסות להיפראינסולינמיה, מצב שמאופיין ברמות גבוהות של אינסולין בדם, שלעתים קרובות הוא סימן מקדים להתנגדות לאינסולין. התנגדות לאינסולין קשורה לעיתים קרובות הן להשמנת יתר חולנית והן לסוכרת מסוג 2. "יהיה קל לקלינאים לבדוק את ההיפותזה שלי," אמר שטרן. "הם יוכלו לעשות זאת על ידי כך שיכניסו ילדים אוטיסטים למשטר תזונה דלה בפחמימות שממזערת את הפרשת האינסולין, ואז יראו אם יש שיפור בתסמיניהם."

לדעתו של שטרן צריך להתייחס ברצינות רבה יותר לעמידות לגלוקוז אצל נשים הרות.

המעבדה של שטרן חוקרת יחסי גומלין גנטיים שקשורים למחלות גנטיות, כמו נוירופיברומטוזיס, הפרעה שהלוקים בה נמצאים בסיכון יתר לאוטיזם ולהפרעות מהספקטרום האוטיסטי (ASD). שטרן אומר שלפחות ארבעה גנים שמופיעים בשכיחות רבה יותר אצל אוטיסטים ידועים כאחראים לייצור חלבונים שממלאים תפקיד מרכזי בנתיבים ביוכימיים לסמני אינסולין בתאי הגוף.

"כשקראתי ששכיחות האוטיזם נמצאת בעלייה, וחיברתי זאת עם העובדה ששכיחות הסוכרת מסוג 2 עולה גם היא, נראה לי הגיוני שלכל אחת מהעליות האלה יש את אותה סיבה – העלייה בשכיחות ההיפראינסולינמיה באוכלוסייה הכללית," הסביר שטרן. "לא עשיתי דבר עם הרעיון הזה במשך כמה שנים מפני שהוא נראה כה מובן מאליו, עד שחשבתי שכולם כבר מכירים את ההיפותזה הזאת, או בחנו אותה וגילו שאינה נכונה." שטרן שינה את דעתו לפני כמה חודשים כאשר התבקש לספק מידע על אוטיזם. כשהתכונן לראיון הוא גילה שסוכרת הריונית הייתה הסיכון האמהי החשוב ביותר לאוטיזם, אבל שום מנגנון מוכר לא היה יכול להסביר זאת.

"כשקראתי על זה נותרתי בלי מילים," סיפר שטרן. "אז הבנתי שהדבר אינו מובן מאליו לאחרים בתחום, לכן החלטתי לכתוב על זה, בתקווה שקלינאים יהיו מודעים לכך ויטפלו בלקוחותיהם בהתאם." במהלך כתיבת המאמר שטרן למד שהתפקיד שממלא האינסולין בתפקוד הקוגניטיבי זוכה להכרה רחבה יותר ויותר. הוא בדק האם ידוע שאינסולין משפיע על התפקוד הסינפטי, וגילה שמתן אינסולין דרך האף כבר נבדק כדי לראות אם הוא מיטיב עם חולי אלצהיימר וסכיזופרניה. שטרן גם מצא מחקרים שלפיהם תזונה דלת פחמימות מיטיבה עם אנשים מסוימים המאובחנים עם אוטיזם ו-ASD.

"בהתבסס על מה שכבר קיים בספרות, יש להתייחס ברצינות לאינסולין כאחד הגורמים לאוטיזם," שטרן אמר. "אני מקווה שקלינאים יעשו את הצעד הבא ויבחנו זאת באופן מחמיר ויקבעו כיצד ניתן להשתמש בדרך הטובה ביותר במידע הזה כדי לסייע ללקוחותיהם."

רעלים, החוצה!

בגוף קיימים מנגנונים טבעיים להרחקת רעלנים מהתאים. אם עקב חשיפה מוגברת לרעלנים הגוף אינו עומד בקצב והם מצטברים ברקמות, צריך לתת לו קצת עזרה

בשנים האחרונות גברה המודעות לצורך בניקוי רעלים, דיטוקס. אני מביא מידע מהאתר של דוקטור קים, כירופרקט ומטפל ברפואה סינית מקנדה.

שני סוגים עיקריים של רעלים מצטברים בגוף:
רעלים סביבתיים, המכונים גם "רעלנים אקסוגניים", כלומר כאלה שנוצרים מחוץ לגוף. הקבוצה כוללת את כל הכימיקלים והמזהמים שאנו נחשפים אליהם דרך האוויר, המים והמזון. רעלנים סביבתיים נפוצים הם קוטלי חרקים, קוטלי עשבים, תרופות מרשם ותרופות ללא מרשם, פחמן חד-חמצני, טריקולסן (חומר אנטי-בקטריאלי ואנטי פטרייתי), ביספנול A, פתלטים (שניהם חומרים מתעשיית הפלסטיק) ותרכובות אורגניות נדיפות.
רעלנים מטבוליים, שנקראים גם "רעלנים אנדוגניים", כלומר כאלה שנוצרים בתוך הגוף. הרעלנים המטבוליים נוצרים בתאי הגוף בתהליך חילוף החומרים, או על ידי מיקרואורגניזמים שפועלים בתוך מזון לא מעוכל לגמרי במערכת העיכול. נוכחות רעלנים בתאים היא מצב נורמלי מפני שהם הפסולת שנוצרת כחלק מהפקת האנרגיה בתא. הרעלנים הופכים לסכנה רק כאשר הם מצטברים בגוף עד לרמה שמשבשת את פעילות התא, מצב שנקרא "רעלת" (טוקסיקוזיס).

עיטוש הוא אחד האמצעים של הגוף להיפטר מרעלנים (צילום: PetroleumJellife, flickr)

רעלת עלולה לגרום להפרעות בתפקוד בלוטת התריס, צהבת, דלקת הערמונית, עייפות כרונית ופגיעה בראייה. רעלת ממושכת עלולה לפגוע בדנ"א בתאים, מה שיכול להביא לצמיחה חריגה של התאים הפגועים. בנוסף, רעלת יכולה לתרום למחלות הכרוניות שמאפיינות את החיים בחברה המתועשת, כמו מחלות לב וכלי דם, לחץ דם גבוה, סוכרת מסוג 2, מחלות נשימה, מחלות של הכליות, אי ספיקה של הכבד, מחלות אוטואימוניות, חוסר איזון הורמונלי, מחלות עור ורוב סוגי הסרטן.

החדשות הטובות הן שהגוף יודע להתנקות מהרעלנים בעצמו. הכבד מפרק אותם והם מופרשים החוצה. מתן שתן וצואה, נשיפת אוויר, שיעול, עיטוש ועוד הם פעולות שמשחררות רעלנים מהגוף החוצה. אם מנגנוני הניקוי של הגוף אינם עומדים בקצב החשיפה והייצור של הרעלנים, הגוף ינסה לאגור אותם ברקמות שומן כדי להגן על מערכותיו השונות.

כל תוכנית ניקוי שנועדה לעזור לגוף להיפטר מהרעלנים צריכה להיות כזאת שמחזקת את תהליכי הדטוקסיפיקציה, ניקוי הרעלים, שקיימים כבר בגוף. אפשר להאיץ את הניקוי על ידי צמצום החשיפה לאקסוגנים ולאנדוגנים ועל ידי מנוחה שהגוף זקוק לה כדי לחזק את מערכות הניקוי שלו. מנוחה גופנית ונפשית, אוויר נקי, מים ומספיק "דלק" עבור תהליכי חילוף החומרים הם כל מה שהגוף צריך בשביל להתנקות. ד"ר קים אומר, שמי שמבין צום על בסיס מים, יודע שהדלק שהגוף זקוק לו עבור ניקוי אינטנסיבי מגיע למעשה מהמאגרים המצויים בכבד, בשרירים ובשומן.

הגוף מנקה את כל תאיו בו זמנית, אבל אין זה אומר שכל האברים יהפכו בריאים יותר באותו הקצב. התזמון של הרגשת השינוי תלוי בהיסטוריה של כל אחד. חשוב לזכור שמצבים כרוניים רבים התפתחו במשך שנים, לכן אין סיבה לצפות שתחלימו מהם תוך חודשים, גם אם תהליכי הניקוי שלכם מושלמים. את זה לא מספרים לכם ברוב תוכניות הדיטוקס שאפשר למצוא באינטרנט.

ייתכן שתרגישו טוב יותר תוך כמה ימים, אבל צריך לשאוף ליצירת בסיס בריאותי שישרת אתכם עשרות שנים. חשוב גם לזכור שחלק מהבנייה של הבסיס הבריאותי הוא תזונה שתתמוך בבריאות ובמנגנוני הדטוקסיפקציה הקבועים גם לאחר תקופת ניקוי הרעלים האינטנסיבית היזומה.

ד"ר קים מפרט את הדרישות הבסיסיות לניקוי גוף אינטנסיבי ומלא:

1. חשיפה רבה ככל האפשר לאוויר נקי

2. מנוחה לגוף ולנפש עד כמה שאפשר

3. אספקת מים לגוף בעזרת מזון רווי במים ונוזלים

4. צמצום החשיפה לאנדוגנים ולאקסוגנים

באתר של ד"ר קים תוכלו למצוא את שלבי ההמשך לתהליך הדיטוקס. מומלץ, על כל פנים, לעבור תהליך דיטוקס אינטנסיבי בליווי מקצועי, כפי שאני מציע בקליניקה שלי.

מה מסתתר בסלט שלנו?

אנחנו לא רואים, מריחים, או טועמים אותם, אבל חומרי הדברה מסוכנים נכנסים באופן קבוע לצלחות שלנו וגם לתוספי התזונה. מה שהורג חרקים מסוכן גם לאנשים

היי, חקלאי, חקלאי, עזוב את הדי.די.טי עכשיו. תן לי כתמים על התפוחים שלי ותשאיר לי את הדבורים והפרפרים, בבקשה! זה לא נראה כאילו שתמיד אתה לא מבין מה יש לך עד שהוא נעלם? הם כיסו באספלט את גן עדן והקימו מגרש חנייה.
(ג'וני מיטשל, Big Yellow Taxi)

חשיפה לנוירוטוקסינים, רעלנים שפוגעים במערכת העצבים, עלולה להוביל לנזק בלתי הפיך לעצבים ולהפרעות במערכת האנדוקרינית. הרעלנים האלה מצויים בחומרי הדברה. ההתבטאות של הנזקים נראית בגיל מאוחר, ולכן גם אם ילדים נפגעים מהרעלנים המסוכנים, אנחנו עלולים שלא לדעת זאת. לכן כדאי לבדוק האם המזון והתוספים שהם מקבלים מכילים חומרי הדברה.
חומרי הדברה באופן כללי צריכים להדליק נורת הזהרה אצל כולם, כי אם הם הורגים יצורים מסוימים, איך ייתכן שאינם פוגעים בבני אדם? על פי אתר ארגון הבריאות העולמי (WHO), "חשיפה ארוכת טווח לחומרי הדברה יכולה להגביר את הסיכון להפרעות התפתחותיות ולהפרעות בפריון, להפרעות במערכת החיסון ובמערכת האנדוקרינית, לתפקוד לקוי של מערכת העצבים ולהתפתחות סוגים מסוימים של סרטן. ילדים נמצאים בסיכון גבוה יותר ממבוגרים."

מה יש בירקות שלנו חוץ מוויטמינים? (צילום: Jay Oliver, UGA college of Ag)

רשימה של כמה מחקרים בתחום שפורסמה במאמר באתר autism one:

מחקר מאוניברסיטת הרברד, שפורסם ב-2006 בכתב העת המדעי Annals of Neurology, מצא שחשיפה לחומרי הדברה עלולה להגביר את הסיכון לחלות בפרקינסון ב-70%.

מחקר מאוניברסיטת דיוק מ-2008, שפורסם ב-BMC Neurology, קובע: "מעל הכול, חולי פרקינסון נטו באופן מובהק לדווח יותר על שימוש ישיר בחומרי הדברה, לעומת קרוביהם שאינם סובלים מהמחלה... תדירות, משך וחשיפה מצטברת נקשרו באופן מובהק למחלת פרקינסון בדפוס הקשור למינון."

בהודעה לעיתונות של מכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב (NIH) מ-2008 נאמר: "מדבירים מורשים שהשתמשו בחומרי הדברה כלורידיים במשך יותר מ-100 ימים בתקופת חייהם היו בסיכון מוגבר לסוכרת... הקשר בין חומרי הדברה מסוימים לבין היארעות הסוכרת נע בין 20% ל-200% של סיכון מוגבר..."

מחקר ממרכז המחקר של אנרגיה וסביבה באוניברסיטת צפון דקוטה קשר בין חומרי הדברה לבין שינוי עצבי שנראה במחלות פרקינסון, טרשת נפוצה, אפילפסיה ואלצהיימר.

האם קילוף ירקות ופירות או שטיפתם יצמצם את החשיפה? מי שקונה מוצרים לא אורגניים מסתכן יותר מפני שרבים מחומרי הדברת המזיקים והעשבים הם מערכתיים, כלומר חודרים לבשר הפירות והירקות. ארגון EWG (Environmental Working Group) פרסם דוח שבו הוא אומר, שעל אף הריסוסים עדיף לאכול ירקות ופירות (שטופים ומקולפים) מאשר להימנע מהם, אך מציע להיזהר מ-12 יבולים שנמצאו מזוהמים ביותר מתוך רשימה של 53. אם התקציב שלכם לרכישת מזון אורגני מוגבל, עדיף להשקיע אותו במוצרים האלה או להימנע מהם: תפוחים, סלרי, תותים, אפרסקים, תרד, נקטרינות, ענבים, פלפלים, תפוחי אדמה, אוכמניות, חסה, קייל.

לדוגמה, ב-741 דגימות של תותים נמצאו 54 סוגי קוטלי חרקים שונים, מתוכם 14 שאריתיים. מתוך כל הדגימות, ב-697 נותרו חומרי הדברה שאריתיים. בין החומרים נמצא יודיד מתילי שקוטל חרקים, עשבים וחיידקים. קיימים מחקרים שמראים שחומר זה גורם לסרטן אצל חולדות ועכברים.

לרוע המזל, חומרי הדברה נמצאים גם בתוספי תזונה צמחיים. בדיקה של Wong et al. מ-2004, שכללה 87 דוגמאות של תוספים, מצאה חומרי הדברה ב-44 מהם. בין החומרים: כלור אורגני, זרחן אורגני, פנטכלורופנול (קוטל פטריות וחומר חיטוי), טטרכלורואתילן (כימיקל ממס) ועוד כ-30 חומרים אחרים. לעתים קרובות מוצר אחד מכיל כמה חומרי הדברה במקביל. בנוסף לחומרי הדברה, יצרנים רבים של תוספי תזונה מכניסים את הממתיק המסוכן אספרטיים למוצרים.

לאדם הפשוט אין את הכלים לבדוק ולדעת מה מכילים התוספים שהוא נוטל, אלא אם מדובר בחברה מוכרת כמו קירקלנד שאנו יודעים שהתוספים שלה נקיים. בעזרת הכלים המצויים בקליניקה שלי אני יכול לבדוק מה מתאים או למתאים ומה מזיק למטופל הספציפי.

להתנקות מאספרטיים

אספרטיים הוא חומר מזיק שתוצרי הפירוק שלו מצטברים בתאי הגוף. אפשר להתנקות ממנו, צריך רק לדעת איך

ברשומה הקודמת יכולתם לקרוא על נזקי האספרטיים. הרשומה הנוכחית מוקדשת להתנקות ממנו.
כאשר מתחילים בניקוי רעלים, דיטוקס, הדבר החשוב ביותר הוא להפסיק להיחשף לרעלנים, אפילו בכמויות זעירות. הדבר משמעותי במיוחד כאשר מדובר ברעלנים שנצברים בגוף, כמו אספרטיים. אספרטיים מכיל חומצה ספטית, פניאלנין ומתנול. תוצרי הפירוק של המתנול, ובעיקר הפורמאלדהיד (פורמלין) מצטברים בדנ"א ובחלבונים תאיים.

ניקוי הרעלים מתרחש בכל תאי הגוף ובעיקר בכבד. מערכת ניקוי הרעלים מחולקת לשני מרכיבים, שלב I ושלב II. הרעלנים עוברים את שלב I ואז ממשיכים לשלב II, שבו הם הופכים למסיסים במים, מה שמאפשר את סילוקם הסופי מהגוף. אפשר להאיץ את יכולתו של הגוף להתנקות מהחומרים המזיקים על ידי שימוש חכם בתוספים. בין שני השלבים, שלב II הוא החשוב יותר וגם זה שנפגע לעיתים קרובות יותר.

אספרטיים. עדיף בכלל לא להתעסק איתו (צילום: Steve Snodgrass, flickr)

הנה רשימה של רכיבים תזונתיים שמעצימים את ניקוי הרעלים:

אינדול 3 קרבינול – 100 מ"ג פעמיים ביום. זהו רכיב טבעי שמחזק את שלב II. הוא מופק מצמחים ממשפחת המצליבים, כמו ברוקולי, כרוב ניצנים וכרובית. ניתן להשיג אותו כתמצית.

טאורין – 500 מ"ג ביום. זוהי חומצת אמינו המכילה גופרית שהכבד משתמש בה לריאקציות כימיות. יש ליטול את התוסף בין הארוחות.

גדילן מצוי – 175 מ"ג. יש ליטול את התוסף פעמיים ביום. זוהי תמצית שמעצימה את ניקוי הרעלים בכבד והיא גם פועלת כנוגד חמצון חזק בכל התאים.

כורכומין – 500 מ"ג שלוש פעמים ביום, עם שמן זית. זהו מיצוי של כורכום. התוסף הזה הוא נוגד חמצון חזק במיוחד, שמעצים את שלב I ואת שלב II, מגן מפני קרינה, מחזק את כיס המרה, מעכב גדילת תאים סרטניים ונוגד דלקת חזק מאוד. בנוסף, הוא מעצים אנזימים מתקני דנ"א.

פאנטתין – 250 מ"ג שלוש פעמים ביום. הוויטמין הזה הוא הצורה האנזימטית של חומצה פנטותנית (ויטמין B5). הוא ממלא תפקיד מרכזי בחיזוק האנזים אלדהיד דהידרוגנז שפועל בניקוי הפורמאלדהיד מהגוף.

תיאמין – 100 מ"ג שלוש פעמים ביום. זהו ויטמין B1 שממלא תפקיד מרכזי בהגנה על מערכת העצבים והמוח. באופן שכיח נוצר מחסור בו לאחר חשיפה לחומרי הדברה.

פירודוקסיל-5 זרחני – 50 מ"ג פעם ביום. זוהי צורה של הוויטמין B6. אנשים שנחשפו לרעלנים כימיים לעיתים קרובות סובלים מרמות נמוכות של הוויטמין הזה. כאשר קיים מחסור בוויטמין B6, גם רמות הטאורין נמוכות. הוא ממלא תפקיד חשוב בהגנה נגד הרעלות בגלטומט וחומצה אספרטית.

בנוסף לניקוי הרעלים, רכיבי תזונה אחרים ממלאים תפקיד ישיר בהגנה על התאים ובעידוד החלמתם: מגנזיום, שמגן על התאים ומגן על הגוף מפני שבץ והתקפי לב; סלניום, מינרל שמגן על התאים מפני רעלנים, בעיקר כספית, ומגן מפני רדיקלים חופשיים; התוסף NAC שהופך בתאים לגלוטתיון המגן מפני רדיקלים חופשיים שנוצרים על ידי כימיקלים כמו אספרטיים, הוא גם מסלק כספית ומחזק את ניקוי הרעלים; מולטי ויטמין B (ללא ברזל); ויטמין E, נוגד חמצון חזק שמונע התקפי לב, שבץ ופועל כנוגד דלקת; ויטמין C שמגן על התאים מפני עקה חמצונית, מגן על מערכת העצבים ומחזק ריפוי רקמות; CoQ10, מולקולה שמגינה על המוח מפני excitotoxicity, תהליך שבו נהרסים נוירונים במוח בשל פעילות יתר של קולטנים; DHA, רכיב של אומגה 3 שמתקן קרומי תא וסינפסות.

מי שרוצה להתנקות מאספרטיים צריך להימנע גם מרעלנים אחרים, כמו מונוסודיום גלוטמט, חומרי הדברה, קוטלי עשבים, תרסיסים נגד חרקים, פלואוריד, כספית, קדמיום, אלומיניום ועוד. רבים מהרעלנים האלה פועלים בסינרגיה, מה שאומר שהנזק של השילוב ביניהם גדול מסך כל מרכיביו. בנוסף, יש לעסוק בפעילות גופנית מתונה, להימנע ממוצרי סויה, גבינות ושמנים צמחיים, וכמובן מעישון ומשימוש בסמים. כל אלה מגבירים את נזקי הרדיקלים החופשיים ומונעים ריפוי של הרקמות.

התזונה צריכה לכלול הרבה ירקות, מעט פירות, הימנעות מסוכר ודבש, כמות מתונה של פחמימות מורכבות ומים מטוהרים ללא פלואוריד. גם משחת השיניים צריכה להיות ללא פלואוריד.

ניקוי רעלים כזה צריך להיעשות בליווי אדם בעל ניסיון, כפי שאני מציע בקליניקה שלי.

אספרטיים – רעל מתוק

אספרטיים, ממתיק מלאכותי חוקי, מורכב משלושה כימיקלים מסוכנים ועלול לגרום לשורה ארוכה של תסמינים, מחלות כרוניות ונזקים למערכת העצבים

אספרטיים הוא השם הטכני לממתיק מלאכותי שמופיע תחת כמה שמות מסחריים. הוא התגלה במקרה ב-1965 במסגרת פיתוח תרופה נגד אולקוס. בשנות ה-80' אושר השימוש בו במוצרי מזון יבשים ואחר כך במשקאות קלים, זאת לאחר שבאמצע שנות ה-70' האישור הוקפא על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) לאחר פנייה של חוקר נוירולוגיה ושל עורך דין שעוסק בהגנת הצרכן. החומר בנוי משלושה כימיקלים: חומצה אספרטית (40%), פנילאלנין (50%) ומתנול (10%).

אספרטיים הוא הסיבה ל-75% מהתגובות הגופניות השליליות למרכיבי מזון שדווחו ל-FDA. התגובות החמורות כוללות התקפי פרכוסים ומוות, ומלבדן תועדו כ-90 תסמינים נספים, כמו כאבי ראש, סחרחורות, העלאה במשקל, דיכאון, דפיקות לב מואצות, אובדן זיכרון ועוד.
על פי מחקרים שונים, אספרטיים עלול להיות הטריגר או גורם מחמיר של מחלות כרוניות כמו גידולים במוח, טרשת נפוצה, אפילפסיה, פרקינסון, אלצהיימר, סוכרת, לימפומה ועוד.

אספרטיים. מתוק על הלשון, אבל רע ומר לגוף (צילום: Like_the_Grand_Canyon, flickr)

נזקי החומצה האספרטית

ד"ר ראסל בליילוק, פרופסור לנוירוכירורגיה, פרסם ספר שמפרט את הנזקים מצריכה של חומצה אספרטית דרך אספרטיים ומצריכה של חומצה גלוטמית שנמצאת במונוסודיום גלוטמט, גם הוא רכיב נפוץ במזון המתועש. השילוב של שני החומרים גורם לנזקים נוירולוגיים כרוניים חמורים ולתסמינים אחרים. שני החומרים פועלים במוח כמוליכים עצביים. כמות גדולה של כל אחד מהם הורגת נוירונים מסוימים. הפגיעות גבוהה במיוחד בקרב ילדים, באזורים מסוימים במוח ובמצבי חולי מסוימים. התסמינים הקליניים מופיעים זמן מה לאחר שהרס הנוירונים כבר התחיל. המחלות הכרוניות שלהתפתחותן תורמות חומצות אמינו חופשיות כמו החומצה האספרטית כוללות טרשת נפוצה, ALS (ניוון שרירים מוטורי), אובדן זיכרון, בעיות הורמונליות, אובדן שמיעה, אפילפסיה, אלצהיימר, פרקינסון, היפוגליקמיה, איידס, שטיון (דמנציה), חבורות במוח והפרעות נוירואנדמיות. בקבוצת הסיכון המוגבר: תינוקות, ילדים, נשים הרות, קשישים וחולים במחלות כרוניות.

בין החוקרים יש מחלוקת לגבי המנגנון שגורם לנזקי השילוב בין הגלוטמט והחומצה האספרטית. בכל אופן, התגובות כוללות כאבי ראש/מיגרנות, בחילות, כאבי בטן, עייפות, בעיות בשינה, בעיות בראייה, התקפי חרדה, דיכאון, אסתמה/לחץ בחזה.

נזקי הפנילאלנין

כמו חומצה אספרטית, גם פנילאלנין הוא חומצת אמינו. אנשים עם הפגיעה הגנטית PKU אינם יכולים לפרק פנילאלנין, מה שמוביל לרמות גבוהות ומסוכנות של החומר במוח. צריכת אספרטיים, בעיקר עם פחמימות, עלולה להוביל לעודף פנילאלנין במוח גם אצל אנשים שאינם לוקים ב-PKU. רמות גבוהות של פנילאלנין במוח עלולות לגרום לירידה ברמות הסרוטונין ולהוביל להפרעות נפשיות כמו דיכאון.

בכתבה שכותרתה "חלום בלהות של אספרטיים" שפורסמה ב-Wednesday Journal, הכותב ג'ון קוק החל לצרוך 8-6 משקאות דיאט בכל יום. התסמינים שלו החלו כאובדן זיכרון וכאבי ראש חוזרים. הוא החל להשתוקק ליותר משקאות ממותקים באספרטיים. מצבו הידרדר עד כדי כך שהחל לחוות תנודות חזקות במצב הרוח והתקפי זעם. בבדיקות נראו אצלו תפקודי מוח חריגים ופגיעות במוח. לאחר שנגמל מצריכת האספרטיים, תסמיניו השתפרו באופן דרמטי.

על פי בליילוק, הצטברות של פנילאלנין במוח עלולה לגרום לסכיזופרניה ולנטייה גדולה מהרגיל להתקפי פרכוסים.

נזקי המתנול

מתנול, הרכיב השלישי באספרטיים, הוא רעל קטלני אלכוהולי. המתנול משתחרר מהאספרטיים בחום של 30 מעלות צלזיוס. הוא מתפרק לחומצה פורמית (חומצת נמלים) ולפורמאלדהיד, שהוא נוירוטוקסין, כלומר רעלן שפוגע במערכת העצבים. בשל המודעות לנזקי המתנול, הרשויות בארצות הברית ממליצות להגביל את צריכתו ל-7.8 מ"ג ביום. בליטר אחד של משקה ממותק באספרטיים יש 56 מ"ג מתנול, כך שצרכנים כבדים של משקאות מסוג זה יכולים להגיע לכמות גבוהה בהרבה מההמלצה.

תסמיני הרעלת מתנול כוללים כאבי ראש, זמזומים באוזניים, סחרחורת, בחילות, הפרעות במערכת העיכול, חולשה, ורטיגו, צמרמורות, פגיעה בזיכרון, חוסר תחושה, הפרעות התנהגות ודלקות בעצבים. ידועים בעיקר כמה סוגים של פגיעה בראייה.

הפורמאלדהיד שנוצר מפירוק המתנול הוא חומר מסרטן שפוגע ברשתית העין ולנזקים בדנ"א.

אחד מתוצרי הפירוק של אספרטיים הוא דיקטופיפרזין (DKP). החומר מעורב בגרימת גידולים במוח. הוא נוצר במוצרים מכילי אספרטיים לאחר אחסון ממושך.

המידע מתוך האתר של ד"ר מרקולה

אסון בהקרנה יומית

כור גרעיני לא צריך להתפרץ כדי להזיק לתושבי הסביבה, לשם כך מספיקות התקלות השגרתיות שקורות יום-יום. אם יוקמו תחנות כוח גרעיניות בישראל, יש סיבה טובה לחשוש שאף אחד לא ישמור עלינו

למרות האסון בפוקושימה, בישראל יש כאלה שעדיין לא ויתרו על חלום הבלהות של כור גרעיני. באתר Autism One הופיע מאמר שדן בקרינה במי השתייה ומזכיר עד כמה אין על מי לסמוך.

היום יש קרינה במי השתייה בטוקיו, למרות שהיא רחוקה מפוקושימה, שבה התפרץ כזכור הכור הגרעיני במרץ השנה. האם זה יכול להתרחש בכל מקום אחר שבו קיימים כורים גרעיניים? לדוגמה, בארצות הברית פועלות 104 תחנות כוח גרעיניות, ושם, לדברי מחברת המאמר אליס שאבקוף, זה כבר קרה. לא צריך שיתרחש אסון בסדר גודל כמו זה שקרה ביפן. מספיקות בעיות תפעול יומיומיות כדי שהכור יהפוך לאיום על בריאות הציבור.

כור גרעיני באילינוי. רוצים כזה ליד הבית? (צילום: Blue Jay Day, flickr)

מהכורים דולף טריטיום, אטום רדיואקטיבי, ומזהם את מי התהום שמגיעים לבתים בישובים הסמוכים ומשמשים לשתייה, בישול ורחצה. בנוסף לדליפות, חציבת אורניום ותוצרי הלוואי שנותרים לאחר ייצור דלק גרעיני משחררים גזים שפולטים קרינה ומזהמים אחרים אל מי השתייה ואל האוויר בסביבה.

רק בשנה שעברה, אחרי 50 שנים של תחנות כוח גרעיניות, הוועדה לפיקוח על כורים גרעיניים בארה"ב (NRC) החלה לבדוק האם רעלנים רדיואקטיביים שנפלטים באופן יומיומי גורמים נזק. ההוועדה פנתה לאקדמיה הלאומית למדעים כדי לבדוק האם אנשים שחיים ליד מתקנים גרעיניים מצויים בסיכון מוגבר לחלות בסרטן. באחת הפגישות של האקדמיה הלאומית למדעים הופיעה שרה סאוור, ששרדה גידול במוח שהתגלה אצלה בגיל שבע, אז גרה עם הוריה בקרבתם של שני כורים גרעיניים במחוז גראנדי במדינת אילינוי. מהכורים הללו, שהופעלו על ידי חברת Exelon, הספקית הגדולה ביותר של אנרגיה גרעינית בארה"ב, הייתה דליפה מתמשכת של טריטיום, שהציבור לא יוּדע עליה. שרה אמרה לאנשי האקדמיה שהיא אחת מהסטטיסטיקות שהם מדברים עליהן. הוריה של שרה דיברו על דליפות חמורות מהכורים של חברת אקסלון ועל הסיכונים הבריאותיים שכרוכים בהן.

אולם, לדבריה של שאבקוף יש בעיה בתכנון המחקר: "טיפוס הייחוס" של החוקרים שמודדים נזקי קרינה רדיואקטיבית היא גבר לבן, בן 20 עד 30, שמשקלו 70 ק"ג, גובהו 174 ס"מ וחי באקלים ממוזג. המחקר לא יספק מידע על נזק לילדים (למשל), מפני שגופם של ילדים רגיש הרבה יותר לכל סוגי החשיפה לגורמים סביבתיים לעומת מבוגרים.

שאבקוף מעלה שאלה נוספת, אולי ה-שאלה: אם מפעילי הכורים הגרעיניים אינם מצליחים למנוע תקלות שגרתיות, האין זה מתקבל על הדעת שבמוקדם או במאוחר הם ייכשלו גם במניעתם של אסונות גדולים? זהו התרחיש שעליו הצביעה ההיסטוריה של חברת החשמל של טוקיו, של חברת BP, של ארגונים אחרים שאחראים לאסונות גדולים.

המנהלים מחפשים רווח אישי גדול ומהיר, החברות בוחרות להציג קו תחתון שנראה טוב, גם אם מזויף. הגופים הממשלתיים אמורים לפקח ולהגן ובמקום זאת הופכים שבויים של אותן חברות שעליהן הם אמורים לשלוט. ה-NRC למשל נלחמה בהצלחה בחוק שאמור היה לחייב הכנת מצבורים של אשלגן יודי, חומר שנועד לנגוד חשיפה לקרינה, על מנת להגן על אנשים שחיים בקרבת מתקנים גרעיניים.

המנהלים הבכירים בגופי הפיקוח יוצאים מהתעשייה לכמה שנים ואז חוזרים אל החברים שלהם ומרוויחים סכומים גבוהים במיוחד (אנחנו יודעים שזה קורה גם במשק הישראלי כל הזמן ובהקשרים שונים של הון שלטון). החברות האלה מזהמות לא רק את הסביבה אלא גם את המערכת הפוליטית כולה. אנשיהן עושים זאת באמצעות השקעת מיליוני דולרים בפעילות לוביסטית ובמימון תעמולת בחירות.

כתמיד, ההעדפה של רווח כספי גוברת על שיקולים של בטיחות ובריאות הציבור. אין שום סיבה להאמין שישראל חסינה בפני זה.

צהבת מסוג A - כשהמחלה מסוכנת פחות מהחיסון

החיסון נגד צהבת מסוג A מציע לגוף אלומיניום, פורמאלדהיד, רקמות אדם מזוהמות וחומר אנטי פריז (בנוסף להפחדות הרגילות) – מרכיבים מסוכנים בהרבה מהמחלה עצמה

אני ממשיך בסדרת רשומות הביקורת על תעשיית החיסונים בהשראתה של הרופאה האמריקאית ד"ר שרי טנפני. הפעם על הכוונת: החיסון נגד הפטיטיס (צהבת) מסוג A. בישראל החיסון כלול בשגרת החיסונים הניתנים במסגרת טיפת חלב.

ד"ר טנפני מסבירה באיזו מחלה מדובר בעצם: הפטיטיס A היא מחלה שפוגעת בכבד ונגרמת על ידי נגיף שנקרא HAV. היא נחשבת למחלה מתונה שחולפת מעצמה תוך ארבעה עד שמונה שבועות. לרוב המחלה היא תת-קלינית, כלומר נטולת תסמינים, ובדרך כלל רוב האנשים שחולים בה כלל אינם מודעים לכך, ועל זה מסכים ספר ההדרכה לרופאים "מרק" (Merck), שבו נאמר: "רוב הזיהומים ב-HAV בקרב ילדים צעירים הם נטולי תסמינים... הפטיטיס קלינית מופיעה אצל פחות מ-10% מהילדים שנדבקו." ארגוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב (NIH) הצהירו במסמך שכותרתו "מה עלי לדעת על הפטיטיס A": "רוב האנשים שחולים בהפטיטיס A מחלימים בעצמם אחרי כמה שבועות."


את המחלה ניתן לאבחן באמצעות נוכחות הנוגדן IgM, אך לרוב האבחון נעשה באמצעות סקירת תסמינים. לפי מרק התסמינים העיקריים הם: אובדן תיאבון, בחילה-הקאה-שלשול, פריחה, כאבי מפרקים, שתן כהה. ייתכנו סימנים חיצוניים של "צהבת" כמו שינוי בגוון העור, אך הם בדרך כלל ירמזו על תחילתה של ההחלמה ועל השלב שבו המחלה כבר אינה מדבקת. המחלה אינה תורמת למחלות כבד כרוניות או לשחמת. מי שחלה במחלה והחלים ממנה מחוסן נגדה לשארית חייו.

לא כל מה שצהוב מסוכן (צילום: II conte di Luna, flickr)

ד"ר טנפני מציינת: "מדהים לגלות שהפטיטיס יכולה להיגרם גם על יד החיסון נגד הפטיטיס B וגם על ידי החיסון נגד הפטיטיס C. את העובדה הזאת ניתן למצוא בתצהיר של חברת גלקסו-סמית'-קליין בנוגע ל-Havrix [אחרי הרבה לחץ ועבודה של לוביסטים חברת התרופות הזאת קיבלה את אישור הממשל לייצר חיסון נגד הפטיטיס A, שרשויות הבריאות בארה"ב ממליצות לכלל הציבור לקבלו,הוא נקרא Havrix], שבו נאמר שהחיסון אינו יכול לרפא את ההפטיטיס שנגרמת על ידי שני החיסונים האחרים. היצרן מצהיר בעלון המצורף לאריזה שהפטיטיס היא תופעת לוואי אפשרית של Havrix."

מהי שכיחות המחלה? העלון שמצורף ל-Havrix מצטט מחקר שהיה בן 13 כשהחלו לייצר את החיסון. על פי המחקר, שיעור התמותה מהמחלה הוא 0.6%. זה נשמע גבוה, אבל למעשה כלל לא מדובר בנתונים מארצות הברית אלא בנתונים גלובליים, מה שאומר שהמספרים נלקחו בעיקר מארצות עולם שלישי, מכיוון ששם נמצאים רוב מקרי ההפטיטיס A. החולים האלה נתונים לסכנת מוות שקשורה לעוני, זיהום ותת תזונה. סיבוכים אינם מוכרים.

על פי נתוני הממשל האמריקאי משנת 2000 חלה בשני העשורים שקדמו לה ירידה בשיעור התחלואה בהפטיטיס A מ-29.1 מקרים ל-23.2 מקרים ל-100,000 איש. אין לכך קשר למתן החיסון, מפני שהוא נכנס רק ב-2002. שיעור התמותה משלושת סוגי ההפטיטיס בארצות הברית ב-1998 היה 4,700 בלבד. המספר כולל מקרים של מחלות רקע קשות ואנשים שחיים בסביבה מסכנת ומתמודדים עם עוני, תת תזונה, אלכוהוליזם והתמכרות לסמים. רוב הרשויות מסכימות ביניהן שילדים אינם נכללים בקבוצת הסיכון למות מהפטיטיס A.

מי שבכל זאת בוחר להתחסן נגד הפטיטיס יחדיר לגופו או לגוף ילדיו תרכיב שעשוי רקמות חיבור מזוהמות של בני אדם, אלומיניום, פורמאלדהיד (פורמלין) ופנוקסיאתנול (אתילן גליקול, חומר אנטי בקטריאלי שמשמש גם כאנטי פריז). אלומניום ידוע כחומר שפוגע במערכת העצבים, כשלא ברור מתי מופיעה הפגיעה ובאיזה היקף. פורמאלדהיד הוא חומר מסרטן.

 ***

אני רוצה להוסיף ולציין שפעם הפטיטיס A הייתה נפוצה מאוד בישראל, אך כמעט לא קיימת היום. למה? לא בגלל החיסון, שהרי הירידה ברמת התחלואה התרחשה הרבה לפני שהחיסון הופיע. יש כמה גורמים שתרמו לירידת נגיף HAV:
1) תנאים סנטריים יותר טובים; 2) שינוי באוכל ובסגנון החיים. אנו נמצאים הרבה יותר בתוך מבנים ונתונים ליותר לחצים של חברת "מעמד ביניים" - הישגיות אישית, מאבקי גאווה, כשהצד הנגדי הוא הרגשה מתמדת של כישלון או עוד מעט כישלון; 3) סעיף 2 גורם לעלייה של EAV (נגיף אפשטיין בר גם ידוע בציבור גם כ"מונו"). מחלות אפשטיין בר והפטיטיס A הן מאותה משפחה (משפחת ההרפס המורחבת). עלייה של אחת מהן ולא של האחרת תלויה בתנאים תרבותיים וסניטריים, לא בחיסון.

מחלת הפוליו היא עוד דוגמה לתפוצת מחלות בתקופת זמן מסוימת. בישראל בשנות השמונים הייתה "מגפה" של פוליו למרות החיסון! היו מספר אנשים בודדים בישראל אשר חלו. בעיקר בעכו, אחד המקומות הצפופים ביותר בעולם, המקום השני היה עזה, וגם בחולון היו מקרים. זה למרות החיסון שכולם קיבלו.
מה המשותף בין אפשטיין בר לפוליו? עלייה של הידבקות בנגיף תלויה בסביבה (צפיפות, תנאיים סניטריים). במקרה של אפשטיין בר והפטיטיס A מה שקובע זה תנאיים סניטריים וסגנון חיים. אנו חיים בסגנון המעודד הידבקות באפשטיין בר וכתוצאה מכך הסיבה שלנו מוצפת בנגיף EBV שגורם למחלה, ולא נשאר הרבה מקום לנגיף HAV שגורם להפטיטיס A. במקרה של פוליו התנאיים הסניטריים נשארו אותו דבר אבל הנגיף המוחלש (חיסון סאבן האוראלי) מציף את הביובים וכך לא נשאר מקום לפוליו הרגיל.

אפשר לאורך ההיסטוריה לראות מחלות באות והולכות בעקבות מעשי ידי אדם ולמרות מעשה ידי אדם - הצרעת כמעט לא קיימת היום, וזאת מחלה שהייתה שם דבר בעולם הקדום. למה היא כמעט נעלמה? כי החיים שלנו השתנו!

חיסון נגד שפעת ומחלת הסרטן

עד עכשיו השתמשו בביצי תרנגולות לייצור חיסונים נגד שפעת. מאז מגפת שפעת העופות מקודמת טכנולוגיה חדשה שבה מגדלים נגיפים ברקמות אנושיות וברקמות של בעלי חיים. זה לא רק נשמע רע, זה גם עלול לגרום לסרטן

ברשומה הקודמת שיתפתי במאמר של ד"ר שרי טנפני, רופאה אמריקאית, שמסביר מה מכיל החיסון נגד שפעת ומצטט מחקרים המראים את חוסר יעילותו בקבוצות גיל שונות. הפעם אני מביא מידע מתוך מאמר נוסף שלה, שעניינו הסכנות הכרוכות בחיסון נגד השפעת, שאנו נקראים לקחת כל שנה בעונת החורף.

החיסונים בכל עונת שפעת מותאמים להערכות גורמי הבריאות אילו זני נגיף שפעת יתקפו באותו חורף. את החיסונים מרכיבים שני זנים של נגיפי שפעת מסוג A וסוג אחד של שפעת מסוג B. השתנות ההרכב היא הסיבה לכך שהציבור נקרא להתחסן מחדש בכל שנה. נגיפים חדשים שמוכנסים לחיסון עוברים בדיקה כדי לראות אם ניתן לגדל אותם בתוך ביצים. בתהליך הייצור של החיסונים בארצות הברית משתמשים ב-500,000 ביצי תרנגולות מופרות בכל יום במשך עד שמונה חודשים. כל ביצה כזאת הופכת לאינקובטור זעיר לגידול נגיפים. הנגיף מוחדר לחלבון ("הלבן") של הביצה כשעובר התרנגולת בן 11 ימים. בסופו של התהליך נותרים בתרכיב החיסוני שרידי חלבון, ומסיבה זאת לאנשים שאלרגיים לביצים מומלץ לא לקבל חיסון נגד שפעת.

עבור חיסונים שמיוצרים בטכנולוגיית cell line משתמשים בתאי כליה של נקבות קוקר ספניאל (צילום: blogdnd, flickr)

תהליך שבו יוצרים חיסונים בעזרת שימוש בתאים וברקמות נקרא Cell Line Technology והוא קיים מאז שנות ה-50'. חיסונים כאלה הם למשל החיסון נגד אבעבועות שחורות שבו משתמשים בתאי לימפה של עגלים, תאים של קופים אפריקאים ירוקים ממשים לייצור החיסון נגד פוליו, תאי מוח של עכברים משמשים לייצור החיסון נגד דלקת קרום המוח היפנית. בשנות ה-60' החלו להשתמש בתאים מעוברים שהופלו לייצור החיסונים נגד אדמת, צהבת מסוג A ואבעבועות. ד"ר טנפני אומרת שהשימוש בתאים מסוג זה קיים לייצור חיסונים עד היום. מאז שנות ה-2000 נחקר השימוש בתאי אדם ובעלי חיים במקום השימוש בביצי תרנגולת לייצור החיסון נגד שפעת.

עד למגפת שפעת העופות ב-2006 חברות התרופות נמנעו ממעבר לשימוש בטכנולוגיית cell line בשל ההשקעה הכספית והזמן הרב הנדרשים לפיתוח. אבל לאחר פרוץ המגפה גבר החשש מהשימוש בביצים וממשלת ארצות הברית העניקה לחברות התרופות כספים רבים לפיתוח תרכיבים חדשים. חיסונים חדשים שמתבשלים אצל חברות התרופות הגדולות מבוססים בין היתר על תאי כליה מנקבות כלבי קוקר ספאנייל, תאי מביצי זחלים, תאי רשתית של עוברי אדם שהופלו.
את תאי הרשתית מזהמים באופן מלאכותי באדנו-וירוס (וירוס "ערום" שאין לו מעטפת שומנית), מה שהופך אותם לתאים "בני אלמוות" שיכולים להתחלק עד אין סוף. מעצם טבעם תאים כאלה הם ניאופלסטיים – גורמים לסרטן. מדענים קוראים להם תאים "אונקוגניים", כלומר מחוללי גידולים. אם נוצרים גידולים בזמן שהתאים הללו מוחדרים לחיות המעבדה, הם כבר יותר מתאים אונקוגניים, הם תאים שאתיים, כלומר סרטניים. מנהל המזון והתרופות האמריקאי דורש שימוש בטכנולוגיית סינון שתרחיק את התאים מהתוצר הסופי, אך עדיין קיים סיכון שהם יסתננו אל המוצר.

באופן כללי קיים החשש שדנ"א מתאי בעלי החיים שמשמשים לייצור החיסונים ישתלב בדנ"א של המתחסנים. רק מדגם מהחיסונים עובר בדיקות בטיחות, לא כולם. קיים חשש (מגובה במחקרים) שתאים נאופלסטיים מחוללי סרטן יחדרו לחיסונים שניתנים לציבור. במחקר מ-2004 שפורסם ב-Journal of Infectious Diseases 189 נמצא שכל cell line עלול לתמוך בהתפתחות מחלת "הפרה המשוגעת" (Transmissible Spongiform Encephalopathy), שהיא בעצם התפתחות תהליכים ניווניים במוח שמתאפיינים ביצירת חורים הגורמים לרקמת המוח להיראות כספוג ומכאן בא ה-Spongiform.

עם כל הסיכונים הידועים הכרוכים בחיסונים מבוססי טכנולוגייתcell line , עולה השאלה איך עדיין מאפשרים, ואף תומכים, בפיתוח המוצרים האלה?

מה יש בו, בחיסון השפעת?

חיסון השפעת מכיל רעלים, דטרגנט, סוכר, אנטיביוטיקה ורכיבים מטרידים אחרים. כל זה היה אולי נסבל אילו החיסון היה מועיל, אבל הוא לא

כמו בכל תחילת חורף, אני חוזר אל נושא חיסוני השפעת, חיסונים מיותרים ואפילו מזיקים שיכולים לשמש דוגמה לשיווק מוצר רפואי משיקולים של רווח כלכלי ולאו דווקא משיקולי בריאות הציבור. הפעם אני מביא מידע מהאתר של ד"ר שרי טנפני, מהדוברים הבולטים ביותר בארצות הברית נגד החיסונים.

מה מכיל החיסון והאם הוא באמת שווה את זה? (צילום: Indiana Public Media)

סתם שתדעו: מה מכיל החיסון נגד שפעת

חלבוני ביצה: כולל נגיפי עופות

ג'לטין: חומר שעלול לעורר תגובות אלרגית ורגישות יתר לחלבון

פוליסורבט 80: חומר נוסף שעלול לעורר תגובות אלרגית ורגישות יתר לחלבון וקשור לחוסר פריון בנקבות עכברים

פורמאלדהיד (פורמלין): חומר שמוכר כמסרטן (ונמצא גם במגבונים לחים, לידיעת ההורים)

טריטון X100: דטרגנט חזק

סוכר (סוכרוז)

שרף: ידוע כמעורר תגובה אלרגית

אנטיביוטיקה מסוג גנטמיצין

תימורסל: חומר משמר מכיל כספית שהוזכר אצלי ברשומות רבות, בעיקר בהקשר של אוטיזם

האם החיסונים מועילים?

לא עבור תינוקות, אומר ד"ר טנפני. בסקירה של יותר מ-50 מחקרים שכללו מעל 294,000 ילדים ("Vaccines for preventing influenza in healthy children." The Cochrane Database of Systematic Reviews. 2 [2008] ) נמצא ש"אין ראיה לכך שהזרקת חיסון נגד שפעת לילדים בני 6 חודשים עד 24 חודשים אינה יותר אפקטיבית מפלסבו. אצל בני שנתיים ומעלה הזריקה הייתה יעילה רק ב-33% מהמקרים במניעת שפעת.

גם לא עבור ילדים חולי אסתמה: במחקר שכלל 800 ילדים חולי אסתמה ("Effectiveness of influenza vaccine for the prevention of asthma exacerbations." Christly, C. et al. Arch Dis Child. 2004 Aug;89[8]:734-5), שמחציתם חוסנו נגד שפעת ומחציתם לא, נמצא שהחיסון אינו מונע החמרה של אסתמה אצל ילדים. במחקר נוסף (The American Thoracic Society’s 105th International Conference, May 15-20, 2009, San Diego) על השפעת החיסון על ילדים חולי אסתמה נמצא לא רק שאינו יעיל, אלא שהוא גם מגביר את הסיכון לאשפוז בבית חולים.

גם למבוגרים החיסון אינו עוזר: סקירה של 48 דוחות שכוללים יותר מ-66,000 מבוגרים ("Vaccines for preventing influenza in healthy adults." The Cochrane Database of Systematic Reviews. 1 [2006]) מראה כי "חיסון מבוגרים בריאים מצמצם את הסיכון לחלות בשפעת רק ב-6% ומפחית את אובדן ימי העבודה בפחות מיום אחד. החיסון לא שינה את מספר האנשים שהיו צריכים להגיע לבית החולים או לקחת חופש."

ואף לקשישים הוא אינו מועיל: בסקירה של 64 מחקרים על קשישים שגרים בבתי אבות ("Vaccines for preventing influenza in the elderly." The Cochrane Database of Systematic Reviews.3 [2006]) נמצא שחיסונים נגד שפעת לקשישים לא נמצאו מובהקים במניעת המחלה. ביחס לקשישים שחיים בקהילה הממצאים דומים.

מידע נוסף על החיסון מאת ד"ר שרי טינפני אפשר לקרוא כאן

ילדים לא מחוסנים בריאים יותר

סקר חדש שמשתתפים בו 8,413 ילדים לא מחוסנים מראה על פערים משמעותיים בשכיחותן של מחלות נפוצות בינם ובין האוכלוסייה הכללית. נחשו מי חולה פחות

אני רוצה לשתף אתכם במידע שאי אפשר להישאר אדישים אליו, שהופיע באתר www.vaccineinjury.info. תוצאות סקר שהשתתפו בו 8,413 ילדים לא מחוסנים מראה שהם נפגעים פחות באופן משמעותי ממחלות נפוצות. הנה כמה נתונים מעניינים.

עוד זריקה? עזבו אותי, באמא שלכם (צילום: The ShutterBabe, flickr)

מחלות אטופיות

אסתמה, קדחת השחת ואסתמה של העור (נוירודרמטיטיס) נפוצות מאוד היום. על פי מחקר גרמני (KIGGS) שכלל 1,7461 ילדים בני 0 עד 17, 4.7% סובלים מאסתמה, 10.7% סובלים מקדחת השחת ו-13.2% סובלים מאסתמה של העור. האחוזים משתנים בין מדינות מערביות שונות, אך בכל מקרה נשארים גבוהים.

בקרב הילדים הלא מחוסנים שנסקרו השכיחויות היו 2.5%, 2.5% ו-7% בהתאמה.

הפרעת קשב, היפראקטיביות ואוטיזם

שכיחות הפרעות הקשב וההיפראקטיביות בקרב הילדים הלא מחוסנים שנסקרו עומדת על 1% ו-2% בהתאמה. על פי הסקר הגרמני השכיחות בקרב האוכלוסייה הכללית היא 7% ו-9%, וישנם עוד 5% ו-9% שאינם מאובחנים אך נחשבים מקרים גבוליים.

העלייה התלולה בשיעור האוטיזם מוכרת לכולנו ועומדת היום סביב ה-1 ל-150 בארצות הברית. בין הילדים הלא מחוסנים שנסקרו היו ארבעה שמאובחנים עם אוטיזם קשה. מתוכם אצל אחד נמצאו רמות גבוהות של מתכות בגוף (כספית, ארסן ואלומיניום), אצל אמו של ילד אחר מהארבעה נמצאו רמות גבוהות של כספית.

דלקת האוזן התיכונה, סינוסיטיס והרפס

על פי המחקר הגרמני, 12.8% מהילדים בגרמניה חלו בהרפס ו-11% סובלים מדלקת האוזן התיכונה. בקרב הילדים הלא מחוסנים בסקר שיעור ההרפס עומד על 0.5%. דלקת האוזן התיכונה מופיעה בשכיחות של 6.83% כשתשובת ההורים היא "לעיתים נדירות", ו-1.94% כשתשובת ההורים היא "כן".

שכיחות הסינוסיטיס באוכלוסייה הכללית היא 32% ואילו בקרב הנסקרים הלא מחוסנים היא עומדת על 1% ועולה ל-2% כשהתשובה היא "לעיתים נדירות".

סוכרת, אפילפסיה והתקפי פרכוסים, מחלות נוירולוגיות ואוטואימוניות, הפרעות בבלוטת התריס

על פי המכון הלאומי לבריאות של ארצות הברית, 23.55 מהאמריקאים סובלים ממחלות אוטואימוניות. השכיחות בקרב ילדים היא 7%. סוכרת פוגעת ב-0.2% מצעירים וילדים בני פחות מ-20 בארה"ב. על פי המחקר הגרמני שכיחות האפילפסיה היא 3.6%, סוכרת 0.1% ובעילות בבלוטת התריס 1.7%

בקרב הילדים הלא מחוסנים שכיחות הסוכרת 0.7%, אפילפסיה 0.36%, הפרעות נוירולוגיות 0.43%, מחלות אוטואימוניות 0.36% ו-0.08% עם הפרעות בבלוטת התריס.

בנוסף לנתונים הסטטיסטיים, הסוקרים קיבלו מהורי הילדים הלא מחוסנים הצהרות שנוגעות למצבם הבריאותי של ילדיהם. למשל: "שלושת ילדיי המחוסנים חלו לעיתים קרובות במהלך שתי שנות חייהם הראשונות, סבלו מדלקות אוזניים חוזרות שעבורן הרופא רשם אנטיביוטיקה באופן קבוע, שמעולם לא עזרה במחזור הראשון. הם עברו שלושה מחזורים של אנטיביוטיקה עד שהדלקת עברה, ובינתיים פיתחו שלשלולים ותפרחת חיתולים מסוג קנדידה. הם תפסו כל חיידק שהסתובב ודלקת גרון ודלקת שקדים מוגלתית בכמה הזדמנויות. לכולם יש בעיות עור שהרופא אבחן כקרטוזיס פילאריס. הילד הלא מחוסן שלי מעולם לא חלה במשהו מעבר להתקררות קלה וקצרה. מעולם לא היו לו דלקות אוזניים וגם לא בעיות עור."

או: "אבא שלי הוא רופא וכאשר הגיע הזמן לחיסונים של בתי הוא ביקש ממני לראות את לוח הזמנים, ואחרי שקרא אותו הוא המליץ לי לא לעשות זאת. אני עצמי, כילד, סבלתי מאסתמה ואבי היה מודאג מהשפעות החיסונים עליה. היא נערה סופר-בריאה, מעולם לא קיבלה אנטיביוטיקה, עמדה בכל עונות השפעת ללא בעיה והמערכת החיסונית שלה היא סופר חזקה. אחיה הוא בדיוק אותו הדבר."

למידע על מחלות נוספות שנסקרו ולפרטים על הנתונים הסטטיסטיים, היכנסו לסיקור המלא.

מחלות מעי ואוטיזם. הקשר שוב בכותרות

האם המחקר המטלטל של ד"ר אנדרו ווייקפילד, שמצא קשר בין החיסון המשולש לבין מחלות מעי ובין מחלות מעי לאוטיזם, מקבל תמיכה ממעמקי המיינסטרים האקדמי? (התשובה היא כן)

פרשת אנדרו ווייקפילד מסרבת לשקוע. תקציר למי שלא היה איתנו עד כה: בסוף שנות ה-90 ד"ר ווייקפילד פרסם בכתב העת הרפואי Lancet מחקר שלפיו החיסון המשולש (MMR) עלול להוביל למחלת מעיים דלקתית שכתוצאה ממנה עלולים להתפתח תסמיני אוטיזם. בינואר השנה פורסם בכתב העת הרפואי BMJ מאמר, או למעשה טור דעה, של העיתונאי בריאן דיר, שלפיו ווייקפילד שרלטן והמאמר אינו אמין. למרות שטענותיו של דיר היו חסרות בסיס, ווייקפילד הפך מטרה לחצי תומכי החיסונים ותעשיית התרופות ואף נשללה ממנו האפשרות להמשיך לפעול כרופא וכחוקר. אולם, תומכיו של ווייקפילד והאנשים שמאמינים שקיים קשר בין מתן חיסונים להתפתחות אוטיזם מעולם לא הפסיקו לתמוך בווייקפילד.
עובדה שמשחקת לטובת המצדדים בוויקפילד היא שהמדען הבכיר מאוד, ד"ר ו. איאן ליפקין מאוניברסיטת קולומביה, מצטט את עבודתו של וויקפילד וממשיך לחקור את הנושא.

ד"ר ו. איאן ליפקין המוערך מאוד מצטט את מחקריו של ווייקפילד. מה זה אומר? (צילום: ויקישיתוף)

ליפקין עצמו פרסם ב-2008 מאמר שנחשב למסמר בארון הקבורה של התיאוריה של ווייקפילד; שם המאמר: "היעדר קשר בין החיסון נגד נגיף החצבת לבין אנתרופתיה (מחלת מעי): חקר מקרה". אולם, אפילו ד"ר ליפקין מצא ש-20 אחוזים מהילדים האוטיסטים, שהוריהם טענו שהחיסון המשולש קדם להתפתחות של תסמיני מחלת המעי אצלם, נמצאו חיוביים בבדיקת נגיף החצבת במעיהם.

השנה פרסמו ליפקין ועמיתיו מחקר שזו כותרתו: "עיכול והעברה לקויים של פחמימות ודסיביוזיס של רירית המעי במעיהם של ילדים עם אוטיזם ודיסביוזיס של הקיבה והמעי" (דיסביוזיס היא הפרעה בתפקוד חיידקי המעי). המאמר כולל הצהרות הנוגעות לילדים עם אוטיזם, שהערות השוליים שלהן מאזכרות את עבודותיו של ווייקפילד, אותו ווייקפילד שהואשם בכך שהוא נוטע בהורים פחדי שווא מפני חיסונים, אותו ווייקפילד שהרישיון שלו לעסוק ברפואה בבריטניה נשלל ממנו בטענה שהוא שרלטן.

מסתבר שאכן קיים דבר שנקרא דלקת המעי הגס והדק אצל אוטיסטים ושישנן מחלות אחרות במערכת העיכול שאופייניות לילדים אוטיסטים. כך לפחות חושב ד"ר ליפקין.

במאמר של ליפקין ועמיתיו אף נכתב: "יתר על כן, מחקר מהעת האחרונה מצא קשר חזק בין תסמיני מחלת מעי כרונית לבין חומרת האוטיזם." וגם: "המידע שברשותנו מראה שלפחות אצל חלק מהילדים עם אוטיזם יש פרופיל מובחן של המעיים, הקשור לביטוי לקוי של דו-סוכרים, ולנשאים של הקסוזה (סוכר עם שיש פחמנים), שעלול להוביל לעיכול לקוי, ספיגה לקויה ולדיסביוזיס מורכבת. על אף שהסיבה לשינויים האלה ולהשפעות החוץ-מעיות שהשינויים האלה עשויים לגרום עדיין נתונה לפרשנות, הזיהוי של החותמות המולקולריות והביולוגיות הספציפיות שמגדירות את מחלת המעי הכרונית אצל הילדים אוטיסטים החולים במחלת המעי הכרונית (AUT-GI children) מכינות את הקרקע להמשך המחקר שיגדיר את התחלואה, האבחון והטיפול בתסמיני מחלת המעי הכרונית במקרים של אוטיזם."

במילים פשוטות, החוקרים אומרים שיש פגמים רבים במערכות העיכול של ילדים אוטיסטים, מה שעשוי להשפיע על מוחותיהם ועל התנהגותם. יש צורך בהמשך המחקר.

בקהילת המשפחות לילדים אוטיסטים מקווים שהתובנות של ד"ר ליפקין מאוניברסיטת קולומביה והעובדה שבחר לצטט את ד"ר אנדרו ווייקפילד יביאו להתקדמות המחקר שעוסק בקשר בין מחלות מעי לבין אוטיזם ומן הסתם לקשר בין המחלות האלה למתן החיסונים בילדות.