כור גרעיני לא צריך להתפרץ כדי להזיק לתושבי הסביבה, לשם כך מספיקות התקלות השגרתיות שקורות יום-יום. אם יוקמו תחנות כוח גרעיניות בישראל, יש סיבה טובה לחשוש שאף אחד לא ישמור עלינו
למרות האסון בפוקושימה, בישראל יש כאלה שעדיין לא ויתרו על חלום הבלהות של כור גרעיני. באתר Autism One הופיע מאמר שדן בקרינה במי השתייה ומזכיר עד כמה אין על מי לסמוך.
היום יש קרינה במי השתייה בטוקיו, למרות שהיא רחוקה מפוקושימה, שבה התפרץ כזכור הכור הגרעיני במרץ השנה. האם זה יכול להתרחש בכל מקום אחר שבו קיימים כורים גרעיניים? לדוגמה, בארצות הברית פועלות 104 תחנות כוח גרעיניות, ושם, לדברי מחברת המאמר אליס שאבקוף, זה כבר קרה.
לא צריך שיתרחש אסון בסדר גודל כמו זה שקרה ביפן. מספיקות בעיות תפעול יומיומיות כדי שהכור יהפוך לאיום על בריאות הציבור.
כור גרעיני באילינוי. רוצים כזה ליד הבית? (צילום: Blue Jay Day, flickr)
מהכורים דולף טריטיום, אטום רדיואקטיבי, ומזהם את מי התהום שמגיעים לבתים בישובים הסמוכים ומשמשים לשתייה, בישול ורחצה. בנוסף לדליפות, חציבת אורניום ותוצרי הלוואי שנותרים לאחר ייצור דלק גרעיני משחררים גזים שפולטים קרינה ומזהמים אחרים אל מי השתייה ואל האוויר בסביבה.
רק בשנה שעברה, אחרי 50 שנים של תחנות כוח גרעיניות, הוועדה לפיקוח על כורים גרעיניים בארה"ב (NRC) החלה לבדוק האם רעלנים רדיואקטיביים שנפלטים באופן יומיומי גורמים נזק. ההוועדה פנתה לאקדמיה הלאומית למדעים כדי לבדוק האם אנשים שחיים ליד מתקנים גרעיניים מצויים בסיכון מוגבר לחלות בסרטן. באחת הפגישות של האקדמיה הלאומית למדעים הופיעה שרה סאוור, ששרדה גידול במוח שהתגלה אצלה בגיל שבע, אז גרה עם הוריה בקרבתם של שני כורים גרעיניים במחוז גראנדי במדינת אילינוי. מהכורים הללו, שהופעלו על ידי חברת Exelon, הספקית הגדולה ביותר של אנרגיה גרעינית בארה"ב, הייתה דליפה מתמשכת של טריטיום, שהציבור לא יוּדע עליה. שרה אמרה לאנשי האקדמיה שהיא אחת מהסטטיסטיקות שהם מדברים עליהן. הוריה של שרה דיברו על דליפות חמורות מהכורים של חברת אקסלון ועל הסיכונים הבריאותיים שכרוכים בהן.
אולם, לדבריה של שאבקוף יש בעיה בתכנון המחקר: "טיפוס הייחוס" של החוקרים שמודדים נזקי קרינה רדיואקטיבית היא גבר לבן, בן 20 עד 30, שמשקלו 70 ק"ג, גובהו 174 ס"מ וחי באקלים ממוזג. המחקר לא יספק מידע על נזק לילדים (למשל), מפני שגופם של ילדים רגיש הרבה יותר לכל סוגי החשיפה לגורמים סביבתיים לעומת מבוגרים.
שאבקוף מעלה שאלה נוספת, אולי ה-שאלה: אם מפעילי הכורים הגרעיניים אינם מצליחים למנוע תקלות שגרתיות, האין זה מתקבל על הדעת שבמוקדם או במאוחר הם ייכשלו גם במניעתם של אסונות גדולים? זהו התרחיש שעליו הצביעה ההיסטוריה של חברת החשמל של טוקיו, של חברת BP, של ארגונים אחרים שאחראים לאסונות גדולים.
המנהלים מחפשים רווח אישי גדול ומהיר, החברות בוחרות להציג קו תחתון שנראה טוב, גם אם מזויף. הגופים הממשלתיים אמורים לפקח ולהגן ובמקום זאת הופכים שבויים של אותן חברות שעליהן הם אמורים לשלוט. ה-NRC למשל נלחמה בהצלחה בחוק שאמור היה לחייב הכנת מצבורים של אשלגן יודי, חומר שנועד לנגוד חשיפה לקרינה, על מנת להגן על אנשים שחיים בקרבת מתקנים גרעיניים.
המנהלים הבכירים בגופי הפיקוח יוצאים מהתעשייה לכמה שנים ואז חוזרים אל החברים שלהם ומרוויחים סכומים גבוהים במיוחד (אנחנו יודעים שזה קורה גם במשק הישראלי כל הזמן ובהקשרים שונים של הון שלטון). החברות האלה מזהמות לא רק את הסביבה אלא גם את המערכת הפוליטית כולה. אנשיהן עושים זאת באמצעות השקעת מיליוני דולרים בפעילות לוביסטית ובמימון תעמולת בחירות.
כתמיד, ההעדפה של רווח כספי גוברת על שיקולים של בטיחות ובריאות הציבור. אין שום סיבה להאמין שישראל חסינה בפני זה.
