הסתימות הופכות את מרפאת השיניים למקום מסוכן

הכספית שמכילות הסתימות הדנטליות מגיעה לסביבה ולגוף האדם וגורמת לזיהום ולמצבי חולי רבים וחמורים

ברשומה הקודמת המלצתי על מאמר של ארגון IAOMT וגם הפעם אני מעביר הלאה את הידע שהם מפיצים. תחת מאמר נוסף, שכותרתו "השפעות הרעילות של סתימות דנטליות מכספית על הסביבה ועל בריאות האדם" נמנים האופנים שבהם כספית משימוש דנטלי מזהמת את הסביבה, הדרכים שבהן נפגע גופנו מהכספית והמלצות לצמצום הנזק.

הסתימות מכילות 45 עד 55 אחוז כספית מתכתית, שהיא נוירוטוקסית, רעילה למערכת העצבים. לפי הסוכנות האמריקאית להגנה על הסביבה (EPA), בפיותיהם של האמריקאים יש 1,000 טון כספית. כספית דנטלית מהווה 14% מכספית בשימוש ביתי בשנה.
החששות מהשימוש בכספית עלו מיד כאשר החל השימוש בה בראשית המאה ה-19. כיום גם מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) והנציבות האירופאית (EC) בודקים את הסיכונים הבריאותיים הקשורים לסתימות כספית. ממשלות נורווגיה, שוודיה ודנמרק כבר אסרו את השימוש בחומר. בגרמניה ובקנדה אסרו על השימוש בו לנשים הרות. ממשלות צרפת, פינלנד ואוסטריה המליצו על שימוש בחומר חלופי עבור נשים הרות. בינתיים ממשיכים להתפרסם מחקרים על נזקי הכספית הדנטלית לגוף האדם ולסביבה.

סכנה במרפאת השיניים (צילום: sj_sanders, flickr)

המסמך מתאר דרכים שבהן הסתימות הדנטליות מזהמות את הסביבה: מי שפכים ממרפאות שיניים, הפרשות של בני אדם שיש בפיהם סתימות כספית, שריפת גופות של אנשים שבפיהם סתימות כספית, אדי כספית ממרפאות שיניים.

בהתאם, הכספית משפיעה על האדם במספר דרכים:

הכספית מסוכנת לנשים הרות, לעוברים ולתינוקות. זאת הסיבה שבמספר מדינות נמנעים משימוש בסתימות כספית עבור נשים הרות. באותה הרוח, יש מחקרים הממליצים להימנע משימוש בסתימות כספית עבור ילדים. הכספית עוברת את השליה ומגיעה גם לחלב האם. חשיפה לכספית נקשרה לאוטיזם.

הכספית מסוכנת לכלל האוכלוסייה. גוף מחקרים עשיר מרחבי העולם מצא קשר בין סתימות כספית לשורה ארוכה של מחלות: תפקוד לקוי של המערכת החיסונית, טרשת נפוצה, מחלות של הכליות, תסמונת כאב כרוני, אלרגיות, בעיות פריון, מחלות לב וכלי דם, ספיגת מתכות כבדות במוח, מחלת לו גריג (ניוון מוטורי), אלצהיימר, עמידות לאנטיביוטיקה, אובדן שמיעה ועוד מצבי חולי רבים.

הכספית פוגעת ברופאי שיניים ובעובדי מרפאות שיניים. אנשים אלה חשופים לכספית באופן מיוחד ומחקרים מצביעים על סכנות בריאותיות שמאיימות עליהם עקב חשיפה זאת.

בנוסף לנתונים האלה יש לזכור שמסיבות גנטיות אנשים מסוימים מתקשים לפנות כספית מרקמות הגוף שלהם (על כך כתבתי ברשומה הקודמת) וכן ישנם אנשים האלרגים לכספית. קיים מתאם בין כמות הסתימות בפה ומשך הזמן שהן שם לנטייה לתגובה אלרגית לכספית. עבור שתי הקבוצות הללו – המתקשים לפנות כספית והאלרגים – הכספית מסוכנת במיוחד. ההיפגעות מהכספית מושפעת מגורמים רבים נוספי, כמו כמות הסתימות בפה, מין, צריכת חלב ואלכוהול ועוד.

מחברי המאמר מציינים חלופות לכספית כמו חרסינה, סגסוגות של זהב ותרכובות אחרות. גם עם עדיין משתמשים בכספית, יש דרכים לצמצם את הסכנות הכרוכות בה ולמנוע את חדירתה הבלתי מבוקרת לסביבה.

סתימות כספית – רעל בתוך הפה

הסכנות שאליהן חשופים אנשים שבשיניהם סתימות כספית ידועות כבר יותר ממאה שנים. למרות זאת רוב רופאי השיניים ממשיכים להשתמש בחומר הרעיל

אחד מהמזהמים הסביבתיים המסוכנים והנפוצים ביותר הוא כספית. על אף שהאדם מודע לרעילותה כבר מראשית המאה ה-19, היא עדיין משמשת להכנת סתימות דנטליות, שמביאות את הסכנה הישר לתוך הפה של כולנו. עסקתי בנושא לא פעם וכעת אני ממליץ על מאמר מטעם האקדמיה הבינלאומית לרפואת הפה וטוקסיקולוגיה (IAOMT), המפרט את ההיסטוריה של סתימות הכספית ואת הסכנות שהן אוצרות בחובן.

סתימות שיניים עשויות מכספית נכנסו לשימוש לראשונה בתחילת המאה ה-19. כבר אז הן היו שנויות במחלוקת מפני שידעו שכספית היא חומר רעיל. הטענה היחידה לטובת הסתימות היא שכמות הכספית בהן כה קטנה, שאינה יכולה להזיק לאיש. אך עם הזמן התברר שהכספית המשתחררת מהסתימות מצטברת בגוף בכמויות משמעותיות ועוברת גם מהאם לעובר. חשיפה זו לכספית גורמת נזק, והיום יותר ויותר רופאי שיניים ורופאים אחרים, חוקרים ופעילים נוספים הגיעו למסקנה שהגיע הזמן להשליך את סתימות הכספית לפח האשפה של ההיסטוריה.

סותמים במקום אחד, מזיקים במקום אחר (צילום: brillenschlange, flickr)

אלכימאים מסין ומאירופה הוקסמו מהכספית, המתכת היחידה שנמצאת במצב צבירה נוזלי בטמפרטורת החדר ויכולה להתאדות בטמפרטורות מתונות. הם ידעו שבכפית יכולות להתמוסס אבקות של מתכות אחרות. שיטות אירופאיות לשימוש במשחת פירורי כסף מומסים בכספית כאמצעי דנטלי הובאו לאמריקה על ידי האחים קרואוקור בערך בשנת 1830. עם הזמן, לשיפור איכות הסתימה, הוסיפו לתערובת בדיל, אבץ ונחושת. התערובת לא השתנתה במאה השנים האחרונות.

המלחמה בסתימות הכספית החלה מראשית ימיהן. ההשפעות של הרעילות, ביניהם שטיון (דמנציה) ואובדן שליטה מוטורית, היו מוכרות היטב במאה ה-19 ורופאי שיניים רבים התנגדו לשימוש בחומר כה מסוכן בפיותיהם של אנשים. אולם החלופה היחידה באותם זמנים הייתה זהב, כך שהסתימות המוכרות היו חומר השחזור היחיד הזמין לציבור הרחב. אז כמו היום החולים לא הראו תסמינים של הרעלה חמורה בעזבם את מרפאת השיניים, כך שלא נראה שיש בעיה והשימוש בסתימות הכספית התרחב. ב-1859 התפרקה האגודה האמריקאית של רופאי השיניים שהתנגדה לשימוש בחומר בעוד התומכים בשימוש בו הקימו את האיגוד האמריקאי הדנטלי. ארגון זה מוביל את תחום רפואת השיניים בארה"ב עד היום ועומד איתן בתמיכתו בסתימות הכספית.

בשנות ה-20 של המאה הקודמת היה ניסיון נוסף להילחם בסתימות הכספית, אך הוא גווע עם מלחמת העולם השנייה. מחברי המאמר אומרים שהיום אנו בפתחה של מלחמה שלישית בסתימות הכספית. המלחמה נפתחה למעשה בשנות ה-70, כאשר שיטות מודרניות זיהו נוכחות של עקבות כספית בגוף. מאז הצטבר גוף ידע מוצק המבסס את הטענות שהסתימות רעילות. הטענות העיקריות:

סתימות משחררות כמות ניכרת של כספית;

הכספית מהסתימות נודדת לרקמות ברחבי הגוף והיא המקור הגדול ביותר של נטל הכספית על הגוף;

הכספית מהסתימות חוצה את השליה ומגיעה גם לחלב האם כך שהתינוק נחשף לחומר לפני הלידה ואחריה;

שינויים גופניים שליליים מתרחשים כתוצאה מחשיפה זאת במערכת החיסונית, בכליות, במערכת הרבייה ובמערכת העצבים המרכזית כמו גם בפלורת הפה והמעי.

המאמר של IAOMT מקדיש פרק לכל אחת מארבע העבודות שנמנו לעיל. פרק נוסף מוקדש לסכנות שאליהן חשופים רופאי שיניים המשתמשים בסתימות כספית. פרק אחר, מעניין במיוחד, דן ברעילות עצבית (נוירוטוקסיות) ובקשר למחלת אלצהיימר. מצוטט שם מחקר שהשווה רמות של חומרים שונים במוחותיהם של חולי אלצהיימר לאלה שבמוחותיהם של אנשים בריאים ושל חולים במחלות פסיכיאטריות (בנתיחה לאחר המוות). אצל חולי אלצהיימר היו רמות גבוהות של כספית ברקמת המוח. מחקר אחר השווה את רמות הכספית בדם וגם שם נמצאו רמות גבוהות של החומר אצל חולי אלצהיימר.

מחקר נוסף מתייחס לחלבון בשם apolipoprotein–E המצוי במוח ואחראי על פינוי רעלים. לחלבון זה כמה תצורות הממוספרות בספרות. מי שהגנוטיפ שלו הוא apo-E4/4, כלומר ירש משני הוריו את התצורה apo-E4, יש סיכוי רב יותר שיחלה באלצהיימר בגיל צעיר יחסית. apo-E4 יעיל פחות ממקביליו בפינוי מתכות כבדות. האם רופאי השיניים יודעים מהו הגנוטיפ של לקוחותיהם לפני שהם מכניסים את סתימות הכספית לפיותיהם?

מחקר נוסף שמוזכר במאמר מראה כיצד מינונים נמוכים מאוד של כספית כלורידית גורמים לחלבונים מסוימים באקסונים (האיבר בתא העצב שמעביר פולסים חשמליים, כלומר מידע, לתאים אחרים) להתפרק. לא צריך להיות מדען של מערכת העצבים כדי להבין עד כמה החומר הזה מסוכן למי שמביא אותו קרוב כל כך וזמין כל כך לאברים חיוניים בגופו.

תנו לתולעים לעבוד

היגיינת יתר והיעדר חשיפה גורמים למערכת החיסונית שלנו לפעול פחות טוב. מחקרים מראים שחשיפה לטפיל של חזירים עשויה להועיל במקרים של מחלות אוטו-אימוניות ואולי גם באוטיזם

הייתם מאמינים שטפיל שנמצא בגופם של חזירים יכול להועיל לבני אדם? במחקרים נמצא שטפיל שנקרא תולעת-שוט יכול להביא להפחתת התסמינים של מספר מחלות הפוגעות במערכת החיסונית: טרשת נפוצה, מחלת קרוהן ודלקת כיבית של המעי הגס והרקטום. כעת חברות ביוטכנולוגיה מבצעות ניסויים קליניים של הטיפול ומחקרים נוספים יבדקו האם תולעת השוט יכולה להועיל גם במקרים של דלקת מפרקים שגרונית, אוטיזם ואלרגיות.

תולעת שוט (צילום: esrtherase, flickr)

בשנים האחרונות יש עלייה בשכיחותן של מחלות אוטו-אימוניות בעולם המערבי. לדוגמה, שכיחות האסטמה בקרב ילדים בארצות הברית עלתה ב-28% מ-1999 ל-2009. אחת ההנחות היא שהסיבה לכך היא שבני אדם אינם נחשפים לאותם מיקרואורגניזמים שאליהם נחשפו בעבר. הטיפול באמצעות תולעת השוט נולד מ"היפותזת ההיגיינה", שלפיה היגיינת יתר היא הסיבה למחלות. היעדר החשיפה למיקרואורגניזמים אמנם צמצם את התחלואה, אבל גרם למערכות החיסוניות שלנו להיות "עצלניות".

חוקרים מאוניברסיטת איווה חיפשו טפיל בטוח, שאינו ידוע כגורם לזיהומים או למחלות אצל בני אדם, למטרות ריפוי. כך הגיעו אל תולעת השוט ולטיפול שנקרא TSO, ראשי התיבות של השם הלטיני של ביצי התולעת - Trichuris Suis Ova. נראה שהטפיל גורם לאיזון מחדש של המערכת החיסונית. במחלות אוטו-אימוניות רבות תאים חיסוניים שנקראים ציטוקינים מסוג T1 מתרבים ונלחמים בתאי הגוף כפי שקורה כאשר הגוף מזהה פולש זר. בניסויים המשתתפים צורכים ביצי תולעת-שוט שבוקעות במעיים. נראה שהתולעים ממריצות פעילות חיסונית מועילה. התולעים גורמות לגוף לייצר יותר תאים חיסוניים מסוג T2 כדי להילחם בתולעים. התגובה החיסונית הזאת עוזרת נגד תגובות דלקתיות.

הגישה הנחקרת שונה מאוד מהטיפולים המקובלים שבהם החולים מקבלים תרופות לדיכוי המערכת החיסונית. במינונים גבוהים מדי המערכת החיסונית עלולה להיפגע, כך מסביר ד"ר רוברט סאמרס, פרופסור לגסטרואנטרולוגיה באוניברסיטת איווה, שהשתתף בעריכת הניסויים בתולעת השוט. הוא מוסיף שטיפול TSO מסוכן פחות מתרופות מכיוון שאינו תוקף באופן ישיר את המערכת החיסונית. כאמור, ביצי תולעת-שוט אינן מסוכנות מפני שאינן מחוללות מחלות אצל בני אדם. כשבועיים לאחר בקיעת התולעים, הן מתות ומופרשות מהגוף.

בניסויים שערכו סאמרס ועמיתיו ב-2005 השתתפו 29 מתנדבים שסבלו ממחלת קרוהן. שישה חודשים לאחר הטיפול, 21 מתוכם החלימו (בניסוי לא הייתה קבוצת ביקורת). בניסוי אחר השתתפו 54 חולים בדלקת כיבית של הכרכשת (ulcerative colitis). אלה שקיבלו טיפול TSO נהנו משיפור במצבם באופן ניכר לעומת המשתתפים שקיבלו פלסבו. בשני ניסויים קטנים אחרים, בחולי טרשת נפוצה, נראתה ירידה בחבורות במוח בעקבות הטיפול.

יש חוקרים שמקווים ש-TSO יוכל להועיל גם במקרים של אוטיזם. בבית הספר לרפואה על שם אלברט אינשטיין בברונקס, ניו יורק צפוי להתחיל בקרוב ניסוי שישתתפו בו מבוגרים אוטיסטים. ד"ר אריק הולנדר מצוות המחקר אומר שרק עכשיו מתחילים לחשוב על שינוי התגובה הדלקתית-חיסונית כגורם המשפיע על תסמינים התנהגותיים.

בכתבה על הטיפול שהתפרסמה ב-Wall Street Journal מתואר הזוג ג'ונסון, הורים לילד אוטיסט בן 14 שסבל מהפרעות התנהגותיות קיצוניות ומחרדה. הילד יצא למחנה קיץ ואחד מהמדריכים שם דיווח להורים שהילד רגוע ומתנהג טוב יותר מאי פעם. לאחר שהאב אסף את הבן מהמחנה, הוא ראה שרגליו של הנער מכובות נשיכות של קרדיט. כעבור 10 ימים ההתנהגות המופרעת חזרה. מר ג'ונסון מאמין שאין מדובר בצירוף מקרים. הוא החל לחקור ונתקל בתיאוריות על קשר אפשרי בין המערכת החיסונית לאוטיזם. הוא נתקל במאמרים על טיפול TSO במחלקת קרוהן. הוא רכש את התכשיר מחברה גרמנית עבור בנו. לאחר כעשרה שבועות ההתנהגות המופרעת נעלמה. כעת הנער נוטל באופן קבוע את התכשיר והתסמינים החריפים שמהם סבל אינם חוזרים.

תרופות לסרטן גורמות למוטציות

חוקרים גילו שתרופות לסרטן שניתנו לעכברים גרמו למוטציות - לא רק אצל המקבלים, אלא גם אצל צאצאיהם

מחקר חדש מחזק את ההסתייגות שלי ושל רבים אחרים מהטיפול הקונבנציונלי בסרטן. הכימותרפיה הרעילה עלולה לגרום לשינויים גנטיים לא רק אצל החולים שמקבלים את הטיפול, אלא גם אצל ילדיהם.

שלוש תרופות כימותרפיות נפוצות גרמו למוטציות בדנ"א של עכברי מעבדה, המוטציה עברה גם לדור הבא. אלה הן תוצאות מחקר שפורסם בינואר בפרוטוקול האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית. על פי המחקר, המוטציות נוצרו זמן רב לאחר תום חשיפת העכברים לתרופות. תופעה דומה נצפתה כאשר עכברים נחשפו לקרינה.

דנ"א (Jorge Lucero, flickr)

הדגש במחקר הוא על החשיבות בבדיקת השפעת הכימותרפיה לא רק על המטופלים אלא גם על צאצאיהם. עם זאת, יורי דוברובה, גנטיקאי שהוביל את המחקר, מציין שרוב המטופלים מבוגרים מכדי להוליד ילדים או שהטיפול הופך אותם לעקרים, כך שבעצם הקבוצה שהממצאים רלבנטיים לגביה היא ילדים ששרדו סרטן.

כתב העת Nature, שבו מופיעה סקירת המחקר, מזכיר עבודה מהעת האחרונה שבה נמצא שאין לכימותרפיה או הקרנות השפעה על שכיחות פגמים מולדים בקרב ילדים של אנשים ששרדו סרטן בילדותם. זאת ועוד: ילדים שמקבלים טיפול לסרטן לא יולידו ילדים משל עצמם במשך שנים או עשורים לאחר הטיפול. עכברים חיים רק שנתיים, והעכברים בניסוי של דוברובה התרבו כמה חודשים אחרי חשיפתם לתרופות. דוברובה אומר שהוא זהיר מאוד בפירוש הממצאים.

עם זאת, דוברובה מגדיר את הממצאים "ההפתעה הגדולה ביותר בחיי." לצאצאי העכברים שנחשפו לתרופות היו פי כמה וכמה יותר מוטציות בתאי הביציות והזרעים שלהם מאשר להוריהם. הגנום שלהם היה בלתי יציב ודוברובה ועמיתיו עדיין אינם יודעים מדוע. עד לביצוע הניסוי הנוכחי הם בדקו השפעות של קרינה, כעת הם בודקים האם לכימיקלים הגורמים למוטציות תהייה השפעה דומה למה שנצפה בניסוי. הצפי הוא שכימותרפיה תשפיע יותר מאשר הקרנות מפני שבהקרנות החלקים הבריאים של הגוף מוגנים ואילו כימותרפיה היא מערכתית ויכולה להגיע לרקמות גוף רבות, בעיקר לאלה שבהן מתחלקים תאים והדנ"א משכפל את עצמו במהירות.

התרופות שניתנו לעכברים, במינונים דומים לאלה שניתנים לבני אדם, הן cyclophosphamide, mitomycin C ו-procarbazine. החוקרים בחנו אזור מסוים בדנ"א של העכברים. עד כה, בניסויים שונים, נחקר מה שמכונה bystander effect, ההשפעה על העומד מהצד, בתאים שלא נחשפו לקרינה באופן ישיר. בתאים אלה נצפו סימנים שמקורם בקרינה. ייתכן שחלק מאותן השפעות, שאולי קשורות לתקשורת בין תאים, התורמות להיעדר היציבות הגנטית, נגרמות גם על ידי כימותרפיה.

תמצית זרעי ענבים נלחמת בסרטן

שני מחקרים שונים הראו שתמצית זרעי ענבים הורגת תאים סרטניים ומשאירה את התאים הבריאים ללא פגע

כבר כתבתי כאן לא פעם על חוסר יעילותן של תרופות כימיות למלחמה בסרטן. שני מחקרים חדשים ומבטיחים מראים שחומר טבעי המופק מפרי יוצר את ההשפעה המבוקשת: הוא מביא להרג תאי הסרטן בלי לפגוע בתאים הבריאים.

המחקר הראשון פורסם בכתב העת Carcinogenesis העוסק בהיווצרות מחלת הסרטן. המחקר מראה שתמצית זרעי ענבים הורגת תאי סרטן קשקשיים בראש ובצוואר ומותירה אחריה את התאים הבריאים ללא פגע.
פרופסור ראג'ש אגראוול, חוקר מהמרכז לסרטן באוניברסיטת קולורדו, כינה את התוצאות "דרמטיות למדי." הוא ציין שהאפקט תלוי במידה רבה ביכולתם של התאים הבריאים לעמוד בפני הנזק שגורם הסרטן. "תאי סרטן הם תאים שגדלים במהירות," הסביר אגראוול. "יתרה מזאת, הם גם תאים הגדלים במהירות בהכרח. כשמתקיימים תנאים שבהם אינם יכולים לגדול, הם מתים." תמצית זרעי הענבים יוצרת את התנאים שאינם נוחים לצמיחת התאים הסרטניים.
המחקר המדובר הראה שתמצית זרעי הענבים פוגעת בדנ"א של תאי הסרטן וחוסמת את הנתיבים המאפשרים להם לתקן את עצמם. הנסיינים לא מצאו עקבות של רעילות בתאי העכברים שעליהם בוצע הניסוי. את העובדה שתאי הסרטן נפגעו בעוד לא כך קרה לתאים הבריאים מסביר אגראוול כך: "אני חושב שכל העניין הוא שלתאי סרטן יש הרבה נתיבים פגומים והם פגיעים מאוד כאשר תוקפים את הנתיבים האלה. הדבר אינו נכון לגבי תאים בריאים.
במעבדתו של אגראוול מקווים להתקדם לניסויים קליניים בתמצית זרעי ענבים, בשאיפה שתשמש כתוספת לטיפולי קו שני שמכוונים לסרטן בצוואר ובראש, שטיפול קו ראשון בו נכשל.

ההבטחה טמונה בזרעי ענבים (צילום: samuel_lee, flickr)

המחקר השני פורסם בכתב העת Clinical Cancer Research שעוסק במחקר קליני של מחלת הסרטן. חוקרים מאוניברסיטת קנטאקי הראו שתמצית זרעי ענבים מאלצת תאי לוקמיה בתנאי מעבדה ל"התאבד".

בניסוי נמצא שתוך 24 שעות, 76% מתאי הלוקמיה מתו לאחר שנחשפו לתמצית. החוקרים גילו שתמצית זרעי הענבים מפעילה חלבון שנקרא JNK. חלבון זה מווסת את נתיבי האופופוטוזה, כלומר מוות של תאים.

תמצית זרעי הענבים הראתה כבר פעילות בתאי מעבדה של סרטן העור, השד, המעי הגס, הראות, הקיבה והערמונית. ניסוי זה הוא הפעם הראשונה שבה התמצית נוסתה על תאי דם וגם הפעם הראשונה שבה נחשף מנגנון הפעילות שלה.

פרופסור שיאנג שי, ממובילי המחקר, אמר שהתוצאות עשויות להוביל לשימוש בתמצית זרעי ענבים למניעה או לטיפול בסרטן הדם (לוקמיה, לימפומה ומיאלומה) ובסוגי סרטן אחרים. הוא ציין את התכונה המבוקשת שבה מצטיינת תמצי זרעי הענבים: השפעה על תאי הסרטן אך לא על התאים הבריאים. עם זאת הוא ציין שעל אף התוצאות המבטיחות, מוקדם עדיין להמליץ לאנשים לאכול זרעי ענבים או חלקים אחרים של הפרי כדי להילחם בסרטן.

שי ועמיתיו חוקרים כימקלים בשם proanthocyanidins המצויים בפירות ונחשבים לתורמים במניעת סרטן. שי גילה שתמצית קליפת תפוח מכילה את החומרים הללו שפועלים כנוגדי חמצון וגורמים למות תאי סרטן במעבדה, אך לא לתאים נורמליים. זה מה שהוביל אותם לעבודה עם תמצית זרעי הענבים.

כור גרעיני - סכנה ברורה ומיידית

מחקר חדש מראה עלייה במספר מקרי המוות בארצות הברית לאחר אסון פוקושימה ביפן. עלייה דומה נראתה לאחר האסון בכור בצ'רנוביל. לתשומת לבם של התומכים בהקמת כורים לאנרגיה גרעינית

עוד ועוד מחקרים מראים שכורים גרעיניים הם סכנה חמורה לבריאות הציבור, ולא רק לאוכלוסייה מהסביבה הקרובה. מאז אסון פוקושימה אני מבחין בעלייה בתחלואה - המאמר הבא מלמד על ההשפעות החמורות של התפרצות הכור בפוקושימה על אוכלוסיית ארצות הברית.

14,000 מקרי מוות בארצות הברית מקושרים לאסון הכור בפוקושימה, כך על פי כתב העת הרפואי International Journal of Health Services. 14 שבועות לאחר התפרצות הכור בפוקושימה, מספר מקרי המוות בארצות הברית היה גבוה ב-14,000 מהממוצע. מחברי המאמר, שני מומחים להשפעות קרינה רדיואקטיבית על בריאות האדם ומחברי ספרים בנושא, השוו נתון זה לגידול של 16,500 במקרי המוות באזור הכור בצ'רנוביל 17 שבועות לאחר ההתפרצות שם ב-1986. בין מקרי המוות בארצות הברית הרבים ביותר היו של תינוקות בני פחות משנה.

התפרצות הכור ביפן משפיעה על בריאות הציבור בארצות הברית ובעיקר על תינוקות (צילום: geekius, flickr)

שישה ימים בלבד לאחר ההתפרצות, מדענים גילו שנשורת רעילה הגיעה לחופי ארצות הברית. מדידות שבוצעו על ידי הסוכנות להגנת הסביבה (EPA) הראו שרמת הקרינה באוויר, במים ובחלב גבוהות במאות אחוזים מהנורמה בכל רחבי ארצות הברית. רמות יוד 131 נורמליות הן כ-2 יחידות קירי לליטר מים. המדידות הראו רמות של עד 390 (במדינת איידהו).

ג'וזף מנגנו, אפידמיולוג והמנכ"ל של Radiation and Public Health Project (פרויקט קרינה ובריאות הציבור), אחד ממחברי המאמר אמר: "מחקר זה על סיכוני הבריאות הקשורים בפוקושימה הוא הראשון שהתפרסם בכתב עת מדעי. הוא מעלה דאגות, ומציע באופן ברור שיש להמשיך במחקרי בריאות, כדי להבין את ההשפעה של פוקושימה ביפן וברחבי העולם. הממצאים משמעותיים בהקשר למחלוקת הנוכחית האם לבנות כורים חדשים ועוד כמה זמן להשאיר את הכורים המתיישנים פעילים."

שותפתו של מנגנו למחקר, ג'נט שרמן, רופאה פנימית וטוקסיקולוגית, אמרה: בהתבסס על מחקרנו המתמשך, מניין מקרי המוות האמיתי כאן יכול להגיע עד 18,000 כולל מקרי שפעת ודלקת ראות, שעלו פי חמישה כסיבות תמותה בתקופה המדוברת. מקרי המוות נראים בכל הגילים, אבל אנו ממשיכים לגלות שתינוקות הם הנפגעים העיקריים מפני שהרקמות שלהם מכפילות את עצמן במהירות, יש להם מערכות חיסוניות לא מפותחות ומינוני האיזוטופים הרדיואקטיביים שהם נחשפים אליהם גבוהים באופן פרופורציונלי משל מבוגרים."

עד כאן הנתונים המדאיגים. חשוב לציין שקשה לייצב אנשים שסובלים מבעיות כרוניות כמו אלה שיכולות להתעורר כתוצאה מחשיפה לקרינה. עם זאת, נטילה של אצת כלורלה יכולה לעזור וכן טיפול ב- MDwave באמצעות סט תדרים שפיתחתי את הבסיס שלהם. מכשיר MDwave מתבסס על עקרונות רפואת התדרים, מחזק ומאזן את הגוף בעזרת תדרים היוצרים שדה אלקטורמגנטי.

אומגה 3 עושה טוב למוח

שורה ארוכה של מחקרים מראה עד כמה אומגה 3 מסייעת במצבים מנטליים בעיתיים – מדיכאון ועד אוטיזם, דרך דמנציה, היפראקטיביות והפרעות אחרות

חומצות השומן שבאומגה 3 – DHA, ו-EPA, הן רכיבי תזונה שתורמים לאיכות החיים ומפחיתים את הסיכון למוות בטרם עת. אתר הפעילות שלה DHA ו-EPA הוא קרום התא, שם הן "נלכדות" על ידי מולקולות פוספוליפידיות. DHA חיונית להתפתחות המוח לפני הלידה ואחריה בעוד EPA משפיעה על ההתנהגות ומצב הרוח. מחקרים שהראו שחומצות השומן של אומגה 3 מגנות על כלי הדם הובילו חוקרים לבחון האם הן מיטיבות עם המוח האנושי.

מפת התפתחות המוח האנושי. מחקרים מראים שאומגה 3 תורמת לו רבות (hawkexpress, flickr)

ד"ר פאריס מ. קיד, מומחה לביולוגיה של התא מאוניברסיטת ברקלי, סקר ניסויים שבוחנים את השפעות האומגה 3 על קוגניציה, התנהגות ומצב רוח. לדבריו, זמינות תזונתית של DHA ו-EPA הכרחית לתפקוד תקין של המוח, והן חיוניות מהשלב העוברי ולאורך כל החיים. בשלב העוברי הן חיוניות להתפתחות הראייה וחושים אחרים, להתפתחות קוגניטיבית ולשימורה במהלך החיים. מאוחר יותר הן משפיעות על השליטה בהתנהגות ובמצב הרוח.

הנה כמה נתונים מתוך המחקרים שמופיעים בסקירתו של קיד:

שתי חומצות השומן המדוברות אחראיות לחילוף חומרים המגן על מערכת העצבים. ניסויים מבוקרים הראו שהן מועילות למצבי הפרעה היפראקטיבית AD/HD, אוטיזם, דיספרקציה (הפרעה מוטורית), דיסלקציה ותוקפנות.

מטא-אנאליזה שעסקה בהפרעות במצב הרוח מאשרת את השפעותיהן החיוביות של DHA ו-EPA במצבים של דיכאון עמוק ובהפרעה דו קוטבית ("מאניה-דפרסיה"). כמו כן נראו תוצאות מבטיחות לגבי סכיזופרניה והפרעת אישיות גבולית.

הידרדרות קוגניטיבית ולקות קוגניטיבית קשורות לרמות נמוכות של חומצות השומן הללו ברקמות. תוספת שלהן שיפרה את המצב הקוגניטיבי. גם מחלת הנטינגטון, מחלה ניוונית פרוגרסיבית שבה מתים תאי מוח, הגיבה ל-EPA. אספקה של פוסופוליפיד של אומגה 3, שקושר את חומצות השומן DHA ו-EPA ואת עצמו למולקולה אחת, הראתה תוצאות מבטיחות בניסויים קליניים.

תצורה של אומגה 3 שנקראת Omega-3 PS הפחיתה תסמינים של AD/HD.

אומגה 3 שמקורה בקריל, סוג מסוים של חסילון (שרימפ) הראתה תוצאות טובות יותר משמן דגים בהשפעתה על תסמונת קדם וסתית וכאבי מחזור וכן באיזון השומנים בדם. האומגה 3 מהקריל גם הראתה פעילות נוגדת דלקת.

סקירת המחקרים מראה באופן ברור למדי את ההשפעה החיובית של אומגה 3 על המוח הבריא וכן במצבים פתולוגיים של דיכאון, תוקפנות, הפרעת אישיות, דמנציה, אוטיזם ובעיות נוספות שקשורות כולן למערכת העצבים. אני רוצה לשים את הדגש על תחום שמעסיק אותי באופן מיוחד, אוטיזם, שגם הוא נכלל בסקירה של ד"ר קיד.

מ-2001 החלו לבדוק כיצד משפיעה אספקה של DHA ו-EPA על אנשים מהספקטרום האוטיסטי (PSD/PDD). מחקר אחד מאותה שנה (Vancassel et al) דיווח על רמות נמוכות של DHA, רמות נמוכות ב-20% מהנורמה של אומגה 3 ורמות תקינות של חומצת השומן אומגה 6 אצל ילדים אוטיסטים. מחקר אחר (Bradstreet and Kartzinel) דיווח על מחסור בחומצת שומן מסוג אומגה 3 אצל כמעט 100% ממקרי האוטיזם שנבדקו.

במחקר מ-2002 (Hardy and Hardy) נאמר שמתוך 50 ילדים המאובחנים עם PDD, אצל 90% היה מחסור ב-DHA ו-EPA בקרום התא. קבוצת חוקרים מאוסטריה ביצעה ניסוי מבוקר בסמיות כפולה שהשתתפו בו 13 ילדים בני 5 עד 17 המאובחנים עם אוטיזם ומציגים תסמינים חמורים של התקפי זעם, תוקפנות ופגיעה עצמית. הם קיבלו 700 מ"ג DHA ו-850 מ"ג EPA ביום, או כמות זהה (1.5 גר' ליום) של פלסבו. אלה שקיבלו את חומצות השומן הראו שיפור ניכר בהיפראקטיביות לעומת מקבלי הפלסבו.

מדובר במחקר בהיקף קטן מספרית, שלא ניתן לגזור ממנו מסקנות חותכות. אולם, אם מתייחסים לתוצאותיהם של מחקרים אחרים העומדים בקנה אחד עם תוצאות אלה, ובעיקר עם המחקרים המראים את ההשפעות בחיוביות של אומגה 3 במצבי AD/HD, ניתן להניח שאספקה של אומגה 3 מיטיבה עם בעלי הפרעות התפתחותיות והתנהגותיות.

מסעו של הזיהום בשרשרת המזון

כמות קטנה ותמימה של חומר רעיל באדמה, באוויר או במים יכולה להצטבר בכמויות גדולות בגוף שלנו ולסכן את בריאותנו. קוראים לזה הגברה ביולוגית



לוקס ווייטפילד היקסון, ארכיטקט מידע, מסביר למה האסון בפוקושימה משמעותי עבור כולנו. הדבר נכון בעצם לגבי כל סוג של זיהום סביבתי. כדי להבין את המסלול שעושים חומרים מסוכנים אל הגוף שלנו צריך להבין שני מושגי יסוד: צבירה ביולוגית (bioaccumulation) והגברה ביולוגית (biomagnification). צבירה ביולגית מסבירה כיצד חומרים מזהמים מגיעים לשרשרת המזון, הגברה ביולוגית מסבירה את נטייתם של מזהמים להפוך מרוכזים יותר כשהם "עולים קומה" בשרשרת המזון.

ישנם שלבים נוספים בדרך שעושה המזהם מהסביבה לגופנו והם קורים בסדר הזה:

קליטה (uptake) – הכניסה של הכימיקל אל גוף האורגניזם, למשל על ידי אכילה או בספיגה דרך העור

אחסון (storage) – החזקה זמנית של הכימיקל ברקמות הגוף של האורגניזם

הגברה ביולוגית – תוצאותיה הן צבירה של הכימיקל בגוף האורגניזם ברמות גבוהות יותר מאשר ריכוזו במזון

הסרה – (elimination) – מתרחשת אם האורגניזם מסוגל להפריש או לפרק את הכימיקל.

בכל תולעת גשם שאדום החזה אוכל יש כימיקלים רעילים שמצטברים בגופו. זה קורה גם לנו (צילום: Pixsmiths, flickr)

למרות ריבוי המונחים, מדובר בתהליך פשוט. בקומות התחתונות של שרשרת המזון נמצאים הרבה אורגניזמים קטנים. ככל שמתקדמים כלפי מעלה, יורדת כמות האורגניזמים בכל שלב בשרשרת המזון, מה שמביא להצטברות הכימיקלים (תחשבו כמה פלנקטון אוכל דג קטן, כמה דגים קטנים אוכל דג גדול וכמה דגים גדולים אוכל אדם). כך נוצרת הגברה ביולוגית, כשהכוונה היא להגברת השפעתו של הכימיקל.

חומר ההדברה DDT מדגים היטב את משמעותה של ההגברה הביולוגית. כשריכוז ה-DDT באדמה הוא 10 חלקים למיליון (ppm), ריכוזו בתולעי גשם מגיע ל-141 ppm ול-444 ppm בציפור אדום החזה. הריכוז ממשיך לעלות עד לראש שרשרת המזון עד כדי כך שהוא יכול לגרום למוות או לפגיעות חמורות בהתנהגות וברבייה ולפגיעה בעמידות בפני מחלות. כלומר, גם אם ריכוזו של חומר מזהם במים, באוויר או באדמה נמוך, התהליך של הגברה ביולוגית גורם לו להיות מסוכן מאוד עבור מי שנמצא בראש שרשרת המזון, כלומר לנו, בני האדם.

רמת הסיכון של כל כימיקל תלויה באורך החיים שלו ובמשך הזמן שעובר בין שלב הקליטה לשלב ההסרה. ככל שהתהליכים האלה קצרים יותר החומר מסוכן פחות. גורם נוסף שקשור לסיכון הוא משך החשיפה ורמת החשיפה.

הסכנה חמורה במיוחד כאשר מדובר במתכות כבדות מפני שהו אינן מתפרקות ואינן הופכות לחומר לא מסוכן.

מה קורה כאשר אורגניזמים נחשפים לזיהום רדיואקטיבי? גוף המחקרים בנושא אינו מספק, אומר היקסון, ופרט לכך ממשלות והתקשורת הפחיתו בהערכת הסיכונים הקשורים לאסון פוקושימה. כזכור, חברת TEPCO שהפעילה את הכור שדלף בפוקושימה העבירה פסולת רדיואקטיבית לאוקיינוס. העובדה הזאת צריכה להדאיג אותנו משתי סיבות: כל גוף מים גדול מחובר בסופו של דבר לגופי מים נוספים וליבשות שונות, כך שהזיהום נודד ובעצם אנחנו לא יודעים לאן הוא מגיע. בנוסף, בים חיים מיקרואורגניזמים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון. הם עלולים להגיע לרקמות של דגים, יונקים ימיים, אצות, עופות מים ועוד ומשם להמשיך הלאה בדרכים מפותלות.

בכל מקרה על פי מודלים ממוחשבים, מעריכים שתוך כשלוש שנים הפסולת הרדיואקטיבית תגיע מיפן לחוף המערבי של ארצות הברית. האם אנחנו חשופים למזון שמגיע משם? נניח שאנחנו יכולים להימנע ממזון שמגיע מיפן, האם אנחנו יכולים להימנע ממזון או ממרכיבי מזון שמגיעים מכל אזור מזוהם אחר בעולם?

חברות מזהמות עושות כל מה שהן יכולות כדי להסתיר מאיתנו עד כמה הן מסוכנות לבריאות שלנו ושל הסביבה בכלל. היקסון מספק כמה דוגמאות: חברת BP שאחראית לאסון במפרץ מכסיקו בשנה שעברה לא חשפה את כמויות הדלק האמיתיות שהשתחררו; חברת החשמל של טוקיו TEPCO פרסמה באופן הדרגתי ובמשך שבועות את כמויות הקרינה שהשתחררו, למרות שכבר ידעו את המספרים האמיתיים; חברות התרופות יוצרות רושם מוגזם של יעילות התרופות נוגדות הדיכאון על ידי כך שהן מפרסמות רק מחקרים עם תוצאות חיוביות ומסתירות מחקרים אחרים.

קצת קשה להפיק מסקנות מעשיות מהמידע הזה. בטוח שאנחנו צריכים להיות חשדנים כלפי כל דיווח "מרגיע" שמקורו בחברות או בארגונים מזהמים, כולל ממשלות. בנוסף, אי אפשר להקל ראש גם במזהמים פחות מסוכנים מחומרים רדיואקטיביים. גם חומרי הדבר "רגילים" יכולים לחזור אלינו בבומרנג.