יום חמישי, 2 בפברואר 2012

מסעו של הזיהום בשרשרת המזון

כמות קטנה ותמימה של חומר רעיל באדמה, באוויר או במים יכולה להצטבר בכמויות גדולות בגוף שלנו ולסכן את בריאותנו. קוראים לזה הגברה ביולוגית



לוקס ווייטפילד היקסון, ארכיטקט מידע, מסביר למה האסון בפוקושימה משמעותי עבור כולנו. הדבר נכון בעצם לגבי כל סוג של זיהום סביבתי. כדי להבין את המסלול שעושים חומרים מסוכנים אל הגוף שלנו צריך להבין שני מושגי יסוד: צבירה ביולוגית (bioaccumulation) והגברה ביולוגית (biomagnification). צבירה ביולגית מסבירה כיצד חומרים מזהמים מגיעים לשרשרת המזון, הגברה ביולוגית מסבירה את נטייתם של מזהמים להפוך מרוכזים יותר כשהם "עולים קומה" בשרשרת המזון.

ישנם שלבים נוספים בדרך שעושה המזהם מהסביבה לגופנו והם קורים בסדר הזה:

קליטה (uptake) – הכניסה של הכימיקל אל גוף האורגניזם, למשל על ידי אכילה או בספיגה דרך העור

אחסון (storage) – החזקה זמנית של הכימיקל ברקמות הגוף של האורגניזם

הגברה ביולוגית – תוצאותיה הן צבירה של הכימיקל בגוף האורגניזם ברמות גבוהות יותר מאשר ריכוזו במזון

הסרה – (elimination) – מתרחשת אם האורגניזם מסוגל להפריש או לפרק את הכימיקל.



בכל תולעת גשם שאדום החזה אוכל יש כימיקלים רעילים שמצטברים בגופו. זה קורה גם לנו (צילום: Pixsmiths, flickr)





למרות ריבוי המונחים, מדובר בתהליך פשוט. בקומות התחתונות של שרשרת המזון נמצאים הרבה אורגניזמים קטנים. ככל שמתקדמים כלפי מעלה, יורדת כמות האורגניזמים בכל שלב בשרשרת המזון, מה שמביא להצטברות הכימיקלים (תחשבו כמה פלנקטון אוכל דג קטן, כמה דגים קטנים אוכל דג גדול וכמה דגים גדולים אוכל אדם). כך נוצרת הגברה ביולוגית, כשהכוונה היא להגברת השפעתו של הכימיקל.
חומר ההדברה DDT מדגים היטב את משמעותה של ההגברה הביולוגית. כשריכוז ה-DDT באדמה הוא 10 חלקים למיליון (ppm), ריכוזו בתולעי גשם מגיע ל-141 ppm ול-444 ppm בציפור אדום החזה. הריכוז ממשיך לעלות עד לראש שרשרת המזון עד כדי כך שהוא יכול לגרום למוות או לפגיעות חמורות בהתנהגות וברבייה ולפגיעה בעמידות בפני מחלות. כלומר, גם אם ריכוזו של חומר מזהם במים, באוויר או באדמה נמוך, התהליך של הגברה ביולוגית גורם לו להיות מסוכן מאוד עבור מי שנמצא בראש שרשרת המזון, כלומר לנו, בני האדם.


רמת הסיכון של כל כימיקל תלויה באורך החיים שלו ובמשך הזמן שעובר בין שלב הקליטה לשלב ההסרה. ככל שהתהליכים האלה קצרים יותר החומר מסוכן פחות. גורם נוסף שקשור לסיכון הוא משך החשיפה ורמת החשיפה.
הסכנה חמורה במיוחד כאשר מדובר במתכות כבדות מפני שהו אינן מתפרקות ואינן הופכות לחומר לא מסוכן.


מה קורה כאשר אורגניזמים נחשפים לזיהום רדיואקטיבי? גוף המחקרים בנושא אינו מספק, אומר היקסון, ופרט לכך ממשלות והתקשורת הפחיתו בהערכת הסיכונים הקשורים לאסון פוקושימה. כזכור, חברת TEPCO שהפעילה את הכור שדלף בפוקושימה העבירה פסולת רדיואקטיבית לאוקיינוס. העובדה הזאת צריכה להדאיג אותנו משתי סיבות: כל גוף מים גדול מחובר בסופו של דבר לגופי מים נוספים וליבשות שונות, כך שהזיהום נודד ובעצם אנחנו לא יודעים לאן הוא מגיע. בנוסף, בים חיים מיקרואורגניזמים שנמצאים בתחתית שרשרת המזון. הם עלולים להגיע לרקמות של דגים, יונקים ימיים, אצות, עופות מים ועוד ומשם להמשיך הלאה בדרכים מפותלות.
בכל מקרה על פי מודלים ממוחשבים, מעריכים שתוך כשלוש שנים הפסולת הרדיואקטיבית תגיע מיפן לחוף המערבי של ארצות הברית. האם אנחנו חשופים למזון שמגיע משם? נניח שאנחנו יכולים להימנע ממזון שמגיע מיפן, האם אנחנו יכולים להימנע ממזון או ממרכיבי מזון שמגיעים מכל אזור מזוהם אחר בעולם?


חברות מזהמות עושות כל מה שהן יכולות כדי להסתיר מאיתנו עד כמה הן מסוכנות לבריאות שלנו ושל הסביבה בכלל. היקסון מספק כמה דוגמאות: חברת BP שאחראית לאסון במפרץ מכסיקו בשנה שעברה לא חשפה את כמויות הדלק האמיתיות שהשתחררו; חברת החשמל של טוקיו TEPCO פרסמה באופן הדרגתי ובמשך שבועות את כמויות הקרינה שהשתחררו, למרות שכבר ידעו את המספרים האמיתיים; חברות התרופות יוצרות רושם מוגזם של יעילות התרופות נוגדות הדיכאון על ידי כך שהן מפרסמות רק מחקרים עם תוצאות חיוביות ומסתירות מחקרים אחרים.


קצת קשה להפיק מסקנות מעשיות מהמידע הזה. בטוח שאנחנו צריכים להיות חשדנים כלפי כל דיווח "מרגיע" שמקורו בחברות או בארגונים מזהמים, כולל ממשלות. בנוסף, אי אפשר להקל ראש גם במזהמים פחות מסוכנים מחומרים רדיואקטיביים. גם חומרי הדבר "רגילים" יכולים לחזור אלינו בבומרנג.




אין תגובות:

פרסום תגובה