יום חמישי, 28 ביולי 2011

אוטיזם: לא עניין של גנטיקה

מחקר תאומים חדש מצביע על כך שהגורמים לאוטיזם הם בעיקר סביבתיים. במקום לרדוף אחרי "הגן האוטיסטי" עדיף להשקיע מאמץ במניעה ובטיפול

לא פעם הבעתי תמיהה על כך שהממסד הרפואי ממשיך לייחס את האוטיזם לתורשה. לאור העלייה המשמעותית בשיעור מקרי האוטיזם בעשורים האחרונים אני שואל פעם אחר פעם, איפה היו הגנים לפני 50 שנה? למה אז הם לא כעסו?

מאמר של מארק בלקסיל באתר Age of Autism דן באותה סוגיה. בלקסיל התייחס בעבר לחוסר ההיגיון בכך שמיליוני דולרים מושקעים במחקר שמטרתו לאתר את "הגן האוטיסטי" בעוד בשטח מצטברות יותר ויותר עדויות לכך שטריגרים סביבתיים קשורים להופעת תסמיני הנסיגה האוטיסטית.
במאמרו החדש הוא מציין מחקר תאומים חדש שמערער על ההנחה שהגורם לאוטיזם הוא גנטי.

מחקר התאומים CATS מראה שהגורמים לאוטיזם הם בעיקר סביבתיים (צילום: ethermoon, flickr. למצולמים אין קשר לרשומה)

כמה מילים על מחקרי תאומים: מחקרי תאומים משמשים בדרך כלל להכרעה בשאלות האם מצב מסוים נגרם על ידי תורשה או על ידי סביבה. לצורך המחקר משווים בין נתוני תאומי אחווה, שהקרבה הגנטית ביניהם זהה לקרבה הגנטית שקיימת בין אחים רגילים, לבין תאומים זהים, שמבחינה גנטית אין ביניהם שום הבדל. השוואה נוספת שיכולה להצביע על השפעות גנטיות או סביבתיות היא בין תאומים זהים שחיו במשפחות שונות.

נחזור לבלקסיל. הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי "מומחים לאוטיזם" שטענו שאוטיזם נגרם על ידי גנים ביותר מ-90 אחוזים. הבסיס לטענות האלה הוא שני מחקרי תאומים קטנים – אחד מבריטניה והשני מסקנדינביה. בשניהם דווח על מתאם גבוה בנוגע לאוטיזם בקרב תאומים זהים ועל היעדר מתאם כזה בקרב תאומי אחווה.
בלקסיל מציין שבתחילת יולי השנה פורסם מחקר התאומים הגדול והמחמיר ביותר עד כה – מחקר קליפורניה לאוטיזם בתאומים (CATS). תוצאות המחקר סותרות את תוצאות שני מחקרי התאומים שהוזכרו לעיל. בקרב התאומים הזהים שהשתתפו במחקר CATS היה מתאם נמוך יותר של אוטיזם בהשוואה למחקרים הקודמים; בקרב תאומי האחווה היה מתאם גבוהה יותר בהשוואה למחקרים הקודמים.
המסקנה היא שכנראה האוטיזם אינו תורשתי מאוד אלא נובע בעיקר מגורמים סביבתיים.

כעת ברור שהכסף שהושקע במרדף אחרי הגן האוטיסטי הושקע במקום הלא נכון. העובדה שמדובר בגורמים סביבתיים מאפשרת לצמצם את הסיכון לאוטיזם ולטפל בתופעות שקשורות בו.

הטיפול באוטיזם מורכב מאוד, ואני מטפל בכמה דרכים:
קודם כל - חייבים להוציא מהתפריט גלוטן (חיטה, כוסמין, שיבולת שועל, שעורה) וקזאין (חלבון חלב). שני הדברים האלה פוגעים גם במעי של הילדים ועובדים על מוחם כערבוביה של מורפין וסטרואידים.
שנית, עם מכשיר הביקום אני מאתר אלרגיות למזון בשני מוקדים ספציפיים: מעי ומוח. לעתים לא נשאר מה לאכול ולפי שיקול דעת אני מנסה לנווט.
בשלב הבא אני מחפש ומנטר וירוסים ממשפחת ההרפס - הרפס סימפלקס, הרפס מסוג 6, וירוס אפשטיין בר (EBV) ו-CMV, שניהם ידועים בציבור כ-MONO, חצבת, ועוד כמה.
עם מכשיר הביקום אני מוריד דלקתיות.
אחר כך, מכיוון שלילדים חסרה גופרית פיזיולוגית, ומחזור הגופרית שלהם קרוס, אני מתחיל "למלא" אותם בגופרית בעזרת אמבטיות מגנזיום סולפט. אני מפעיל תוכנית שפיתחתי של טיפול במכשיר הביקום ל"התנעת" מחזור הגופרית.
בסופו של התהליך אני מפנה את המטופלים לאחת משתי מטפלות לפי שיקול דעתי לייעוץ לגבי תוספים - אנזימי עיכול מיוחדים ופרו-ביוטיקה מיוחדת וחומצות אמינו. כל התוספים מיוחדים מכיוון שהמערכות של הילדים לא עובדת, ובמשך עשרות שנים מספר חברות בארה''ב פיתחו תוספים ספציפיים עבורם. יחד עם זה אני בודק כל תוסף בקפדנות כי הילדים האלה נוטים לפתח דלקתיות (אלרגיה) לתוספים המיוחדים ההיפו-אלרגניים. לשם כך פיתחתי טיפול מיוחד לילד ולתוספים גם יחד, ויש לי כלים מיוחדים לטפל (או בז'רגון שלי "לבשל") פעם בחודש בתוספים כאשר הם גורמים לדלקתיות.

אני מטפל גם בליים. מחלת הליים היא מחלה דלקתית, הגורמת בין היתר לקריסת היכולת של הגוף להפריש מתכות כבדות. למעלה מ-90 אחוזים מהילדים בספקטרום האוטיסטי חולים בליים. רופאים נוטים לומר שאין ליים בארץ, אבל לנושא הזה אקדיש בהמשך רשומה נפרדת.
יש פי חמישה בערך בנים אוטיסטים לעומת בנות. הסיבה לכך היא שהטסטוסטרון קושר את הכספית, שכידוע הצטברותה ברקמת המוח עלולה להוביל לאוטיזם. עם מכשיר הביקום פיתחתי שיטה להורדת רמת הטסטוסרון. בגיל הבגרות זה לא מועיל מספיק - הביולוגיה מנצחת את האנרגיה - ואז חייבים לעתים להסתמך על שיטות קונבציונאליות (צריכים למצוא רופא אנדורקרינולוג סימפטי ופתוח לצורך העניין) כי לעתים לילדים האלה אין את "התוכנה" שיכולה לטפל ב"חומרה".

יום שני, 25 ביולי 2011

פסיכוזה אמריקאית

בשנת 2008 התרופות האנטי-פסיכוטיות הפכו לקטגוריית התרופות הנמכרת ביותר בארצות הברית, אפילו יותר מהתרופות לטיפול בכולסטרול גבוה וברפלוקס. האם אמריקה ירדה מהפסים?

לאחרונה הקדשתי כמה רשומות (כמו זאת וזאת) לקשר בין הון לבין מתן תרופות מרשם. הרופאים נתונים למכבש לחצים שמפעילות חברות התרופות, שמטרתן היחידה היא להרוויח, גם אם זה על חשבון בריאות הציבור. הפעם מי שנמצא על הכוונת הם הפסיכיאטרים. אם לשפוט על פי המרשמים שהם מחלקים ברוחב יד, הרי שאמריקה יורדת מהפסים בקצב מטריד.

שיעור מקבלי התרופות הפסיכיאטריות בארצות הברית הכפיל את עצמו פי 2.5 תוך שני עשורים (צילום: juliejordanscott, flickr)

בעבר תרופות אנטי-פסיכוטיות שימשו לטיפול בפגועי נפש. היום הורים לילדים שקצת קשה לשלוט בהם מקבלים מרשם לתרופות להפרעה דו-קוטבית, קשישים עם דמנציה מולעטים בתרופות שמיועדות לחולי סכיזופרניה, אנשים שסובלים מדיכאון וחרדה בולעים תרופות למניעת הזיות.

ממש במקרה המגמה הזאת מקבילה לפיתוח מאסיבי של תרופות "אנטי-פסיכוטיות לא-טיפוסיות", שנחשבות יעילות יותר מהתרופות האנטי-פסיכוטיות מהדור הקודם ונטולות תסמיני הלוואי שאפיינו את קודמותיהן, כמו בעיות מוטוריות שונות וריור. מדובר בסיפור הצלחה. תרופות מהמשפחה החדשה, כמו סרוקל (Seroquel) ואבילפליי (Abilify) דורגו במקום החמישי במכירות השנתיות של תרופות ב-2009, מרשמים לשלוש התרופות האנטי פסיכוטיות הלא-טיפוסיות המובילות נמכרו ב-20 מיליון דולר.

ד"ר אדריאן פו-ברמן, שעומדת מאחורי פרויקט PharmedOut שחוקר את השפעת תעשיית התרופות על הרפואה באמריקה, אמרה בראיון לאל ג'זירה: "הפסיכיאטרים הוגדרו כמטרה של תעשיית התרופות בגלל שהאבחונים שלהם סוביקטיביים מאוד." היא מסבירה שפסיכיאטר לא יכול לשלוח את החולה שלו לבדיקת דם או ל-MRI כדי לבדוק מהי בדיוק הבעיה. נוצר מצב של אבחון בעזרת תרשים – אם קיבלת נוגד דיכאון ואחריו הרגשת טוב יותר, סימן שיש לך דיכאון. אנחנו כבר יודעים שתעשיית התרופות משפיעה על ההחלטות "המקצועיות" של רופאים בעזרת מתנות, נסיעות ומימון מחקרים.
מרסיה אנג'ל, לשעבר העורכת של כתב העת הרפואי החשוב New England Journal of Medicine וממובילת מבקרי תעשיית התרופות, מסכימה עם פו-ברמן: "הפסיכיאטרים נמצאים בכיס של התעשייה," היא אומרת ומציינת עובדה מדהימה – המדריך לאבחון הפרעות נפש, ה-DSM, שהוא התנ"ך של כל מי שעוסק בתחום בריאות הנפש, קשור לתעשיית התרופות. על פי מחקר מ-2009, ל-18 מכל 20 פסיכיאטרים (90%), שכתבו את המדריכים לטיפול בדיכאון, הפרעה דו-קוטבית וסכיזופרניה של איגוד הפסיכיאטרים באמריקה, היו קשרים פיננסיים עם תעשיית התרופות.
אנג'ל אומרת שלנוכח הפיצוץ בתפוצת התרופות הפסיכיאטריות, ניתן היה לצפות ששכיחות הפרעות הנפש תרד, אם התרופות האלה היו יעילות, אבל לא זה המצב. להפך: בין השנים 1987 ו-2007 הוכפל פי 2.5 מספר נכי הנפש המוכרים רשמית על גופי הרווחה בארצות הברית. מדובר באחד מתוך 87 אנשים. אצל ילדים המספר הוכפל ב-37 תוך שני עשורים. מחלות נפש הן כעת גורם המוגבלות המוביל בקרב ילדים.

למעשה, מה שמטריד במיוחד בתופעה היא העובדה שמתן התרופות נפוץ בעיקר בקרב קבוצות פגיעות – קשישים וילדים – ואינו נעשה לשם ריפוי אלא כדי לשמש כחומר הרגעה. לפי מחקר של אוניברסיטת קולומביה, בקרב קבוצות אלה הוכפל פי 40 שיעור מקבלי התרופות האנטי פסיכוטיות בין 1994 ל-2003. תרופות כמו זיפרקסה של איליי לילי עלולות לגרום להשמנת יתר ואף לסוכרת בקרב קשישים, אבל למרות אזהרות שניתנו מטעם ה-FDA משתמשים בה באופן קבוע בבתי אבות. גם במרכזי שיקום לנוער עברייני בפלורידה משתמשים בתרופות האלה באופן שגרתי כדי לשלוט בדיירים.

עוד עובדה מטרידה שקשורה באותן תרופות אנטי-פסיכוטיות לא-טיפוסיות היא ששורה של מחקרים מראה שהן אינן מועילות גם לאנשים שסובלים באמת מתופעות פסיכוטיות. המסקנה המצערת העיקרית שאפשר לגזור מכל זה היא שתמיד כדאי לפקפק בתרופה שהרופא רושם לכם – אלא אם כן כבר הספקתם לצאת מדעתכם.


יום חמישי, 21 ביולי 2011

הון וחיסונים

אם עדיין לא השתכנעתם שקיים קשר הון-חיסון, ושההמלצות למתן חיסונים מונעות משיקולי תועלת כספית ולאו דווקא בריאותית, אולי הסיפור הזה ישכנע אתכם. במרכזו ניצב ג'יימס מרדוק, איל העיתונות שהסתבך לאחרונה בפרשת ניוז אוף דה וורלד

ג'יימס מרדוק הוא בנו של איל העיתונות רופרט מרדוק והמנכ"ל של News Corporation, ואחד מאלה שעומדים בלב פרשת ניוז אוף דה וורלד שמסעירה את בריטניה, אבל לא על זה אני רוצה לדבר.
ב-2009 ג'יימס מרדוק מונה על ידי חברת התרופות גלקסו סמית' קליין (GSK), יצרנית החיסון המשולש MMR, כחבר במועצת המנהלים שלה. תפקידו הוגדר "לסקור סוגיות חיצוניות שעשויה להיות להן השפעה משמעותית על עסקי החברה והמוניטין שלה." במילים אחרות, מרדוק צריך לדאוג ש-GSK ומוצריה ייראו טוב בתקשורת. על פי רויטרס, לאחר שהתפוצצה פרשת ניו אוף דה וורלד, ולמרות החקירה הפלילית, ב-GSK החליטו להשאיר את מרדוק במועצת המנהלים שלה בזכות "תרומתו הרבה". הוא אף קיבל מהחברה תשלום מניה בשווי של 158,000 דולר בשנה שעברה.

ג'יימס מרדוק (צילום: Esther Dyson, ויקישיתוף)

איך זה קשור לעניינינו? מרגע שמרדוק מונה למועצת המנהלים של GSK, קבוצת התקשורת News International שתחת שליטתו פרסמה לפחות חמישה מאמרים שתוקפים את ד"ר אנדרו ווייקפילד, החוקר שעבודתו הצביעה על קשר אפשרי בין החיסון המשולש לבין אוטיזם. ווייקפילד הושמץ כלא מקצועי והואשם בזיוף תוצאות המחקר שלו שהתפרסם ב-1998 (עסקתי רבות בפרשת ווייקפילד ובעיתונאי בריאן דיר שרדף אותו וביסס את מאמר הביקורת שלו על "ראיות" חסרות שחר. אפשר לקרוא עוד כאן).

העיתון סאנדיי טיימס, חברת בת של News International, יצא במסע תעמולה נגד ווייקפילד החל מ-2003. עורך העיתון פול נוקי פנה לבריאן דיר ואמר לו שהוא צריך "משהו גדול" על החיסון המשולש. לרוע מזלו של ווייקפילד ולרוע מזלם של כל אלה שהשתכנעו שהחיסון בטוח ובסופו של דבר נפגעו ממנו, מערכת הקשרים הסבוכה הון-תקשורת-בריאות לא מסתיימת כאן. פול נוקי הוא בנו של פרופסור ג'ורג' נוקי, שהיה חבר במועצה לבטיחות התרופות בבריטניה בזמן שהחיסון המשולש MMR הוצג לראשונה בשנות ה-80'.
עוד לפני פנייתו של נוקי לדיר, דיר עצמו כבר רדף את ווייקפילד ואת עמיתיו והגיע להסדר עם עורכי הדין של המועצה הרפואית הכללית של בריטניה שלא יוזכר בקשר לפרשה, כך שיוכל להמשיך ולדווח כעיתונאי עצמאי.

התוצאה המשמעותית ביותר מבחינתו של ווייקפילד הייתה המאמר שפרסם בריאן דיר בכתב העת הרפואי BMJ. על פי דיר, מחקרו של ווייקפילד, שהצביע על קשר אפשרי בין מחלת מעיים דלקתית לבין החיסון המשולש ואוטיזם והסעיר בזמנו את כל מי שיש לו קשר לתחום, הוא מופרך. וייקפילד שילם מחיר אישי ומקצועי כבד על ההאשמות שהוטחו בו ובעצם לא יכול להמשיך בעבודתו כרופא וחוקר בבריטניה.
אילו הציבור היה מודע למניעים הכלכליים הטהורים שעומדים מאחורי מאמרו הלא-מדעי של דיר ומאחורי מאמרים אחרים שפורסמו בעיתונים שתחת שליטתו של ג'יימס מרדוק, התוצאות היו אולי שונות, אולי הייתה מתחזרת ההבנה שהחיסון המשולש אינו כה מומלץ.

בכל מקרה, אנחנו כבר יודעים שלחברות התרופות יש שליטה עצומה, אם כי סמויה, על פרסומים בכתבי עת מדעיים. לפרסומים האלה השפעה משמעותית על ההחלטות שרופאים מבצעים ושחולים מקבלים. הקשר בין הון לבריאות מסוכן לא פחות מהקשר בין הון לשלטון.

עוד על מרדוק, GSK ו-ווייקפילד

יום שני, 18 ביולי 2011

זיהום אוויר. איזה דיכאון

מחקר חדש מראה שחשיפה ממושכת לאוויר מזוהם פוגעת לא רק במערכת לב-ריאה אלא גם משפיעה על המוח ומובילה, כנראה, לדיכאון ולקשיי למידה

זיהום אוויר רע לבריאות - את זה כולם כבר יודעים. אבל רובנו חושבים שזיהום האוויר מזיק בעיקר למערכת הנשימה וללב ומודעים פחות לכך שהוא עלול לגרום גם נזק מוחי ודיכאון. הפעם לא מדובר רק בדיכאון שמשראה המראה של עיר טובלת בערפיח אלא על דיכאון שמושפע משאיפת חלקיקים.

מסוכן, ולא רק לריאות (צילום של האו"ם ב-flickr)


יותר ויותר מחקרים מראים ששהייה בסביבה שבה האוויר מזוהם מגבירה את הסיכון לשבץ, התקף לב, מחלות ריאה וגם, כך על פי מחקר חדש, לנזק מוחי שבסופו של דבר מוביל לבעיות למידה ואף לדיכאון. חוקרי מערכת העצבים מאוניברסיטת אוהיו שיערו שלשאיפת חלקיקים (particulate) עלולות להיות כמה תוצאות לא צפויות ועמוקות יותר ממחלות לב-ריאה. על מנת לבדוק את התיאוריה שלהם, המדענים חשפו עכברים לאותם סוגים של זיהום שמשתחררים מרכב ממונע, תחנות כוח ומפעלים, בריכוזים דומים לאלה שקיימים במרכזים עירוניים רבים בעולם.
לאחר עשרה חודשים של חיים בסביבה הדומה לזאת שעמה מתמודדים מיליוני בני אדם בעולם, העכברים הראו סימנים של דיכאון, חרדה וקשיי למידה.
בנוסף נמצאו שינויים פיזיקליים במוחותיהם של העכברים שנחשפו לזיהום בהשוואה לאלה שחיו באוויר נקי. השינויים העיקריים נראו בהיפוקמפוס. ההיפוקמפוס קשור למערכת הלימבית ולתהליכים של זיכרון, מה שאולי מסביר את הפגיעה ביכולת הלמידה של העכברים.

לורה פונקן, מובילת המחקר, הסבירה: "ההיפוקמפוס רגיש במיוחד לנזק שנגרם על ידי דלקתיות. אנו מניחים שהדלקתיות המערכתית שנגרמת על ידי נשימת אוויר מזוהם משפיעה על מערכת העצבים המרכזית."
מי שקרא רשומות קודמות (כמו זאת) שעוסקות באוטיזם, כבר יודע שמחקרים מצאו קשר בין תהליכים דלקתיים ממושכים לבין נזק קבוע למוח.

ממצאי הניסוי הזה מטרידים במיוחד מפני שתנאי הניסוי דומים לתנאי איכות האוויר בחלקים רבים מאוד של העולם, ובעיקר במדינות שמתפתחות במהירות, כמו סין והודו.
בראיון לטלגרף אמרה פונקן: "התוצאות מציעות שחשיפה ממושכת לאוויר מזוהם יכולה לגרום להשפעות ניכרות ושליליות על המוח, שיכולות להוביל למגוון בעיות בריאות. יכולות להיות לכך השלכות חשובות ומטרידות על אנשים שחיים ועובדים באזורים אורבניים מזוהמים ברחבי העולם."

יום חמישי, 14 ביולי 2011

ממעמקי המיינסטירם: אוטיזם קשור לפגיעת מוח לאחר קבלת חיסונים

מדענית, לשעבר מתעשיית התרופות, כתבה עבודה שסוקרת את כל המאמרים המדעיים על אוטיזם. היא מציינת מפורשות פגיעות מוח שהופיעו לאחר מתן חיסונים

אחרי שעשיתי הפסקה קצרה עם נושא האוטיזם, אני חוזר אליו, בגלל שבנושא הזה תמיד יש חדשות. הפעם החדשות הן ממקור מיינסטרימי לחלוטין.

בסוף מרץ התפרסמה באתר של רשת CBS כתבה שדנה במאמר מכתב העת המדעי Journal of Immunotoxicology, תחום שעוסק בפגיעה במערכת החיסונית על ידי רעלנים. כותרת המאמר: "היבטים תיאורטיים של אוטיזם: סקירת גורמים". המאמר חובר על ידי הלן רטג'זק (Helen Ratajczak), שבעבר שימשה כמדענית בכירה בחברת תרופות. רטג'זק סקרה את המחקרים המדעיים שהתפרסמו מאז 1943, כשהאוטיזם תואר לראשונה. זאת הפעם הראשונה שחוקר מתייחס לקשת השלמה של המחקר ולא מתמקד רק בחיסון המשולש, השפעות הכספית בחומר המשמר וכדומה.

מודל של תאי מוח (Christina R, flickr)

המאמר קובע: "גורמים מתועדים לאוטיזם כוללים מוטציות/מחיקות גנטיות, זיהומים ויראליים, ופגיעות מוח שהופיעו לאחר מתן חיסון. לפיכך, אוטיזם הוא תוצאה של פגם גנטי ו/או דלקתיות במוח."
רטג'זק מונה במאמרה גורמים שאחראים לאוטיזם, ביניהם עלייה במספר החיסונים שניתנים תוך תקופה קצרה. בראיון ל-CBS היא אמרה שהמאמר שפרסמה מתמקד ברגישות-יתר, הפרת האיזון שאליו נקלעת מערכת החיסון.

בכתבה ב-CBS מציינים שד"ר בריאן סטורם מאוניברסיטת פנסילבניה, ששימש בין היתר כיועץ ממשלתי לעניייני חיסונים, טוען שמבחינה מדעית החיסונים קשורים לפגיעת מוח (אנצופלופתיה), אך אינם קשורים מדעית לאוטיזם. לדבריו המאמר של רטג'זק הוא מדהים, אבל הוא מסתייג: "זוהי סקירה של תיאוריות. המדע מתבסס על עובדות. כדי להפיק מסקנות בנוגע להשפעות של חשיפות על בני אדם יש צורך בנתונים שקשורים לבני אדם. הנתונים על בני אדם אינם תומכים בכך שקיים קשר [בין חיסונים לבין אוטיזם]."

רטג'זק נוגעת בנושא נוסף שלא זכה להתייחסות מרובה: דנ"א אנושי שמצוי בתוך החיסונים. בזמן שבו רוב יצרני החיסונים הוציאו את התימרוסל (חומר משמר על בסיס כספית) מרוב החיסונים, הם החלו לייצר חיסונים שמכילים רקמה אנושית. קיימים היום 23 חיסונים כאלה. יש מתאם חיובי בין הכנסת הרקמה האנושית לחיסון המשולש (MMR) לבין עלייה בשיעור מקרי האוטיזם. הזינוק במספר מקרי האוטיזם נרשם ב-1995 כשהתחילו לגדל את החיסון נגד אבעבועות רוח ברקמת עובר אנושית.
רטג'זק מסבירה כיצד דנ"א אנושי יכול לגרום לנזק מוחי: בגלל שמדובר בדנ"א של בני אדם ומקבלי החיסון הם בני אדם, נוצרת רקומבינציה, התחברות מחודשת של גנים. הדנ"א שבחיסון "מתערבב" בדנ"א המארח. הגוף משמיד את הדנ"א החריג הזה. הדבר מתבטא בעיקר בתאי העצב המוח. הגוף קוטל תאי מוח והתוצאה היא דלקתיות מתמשכת שנמשכת לאורך חייו של האדם.
ד"ר סטורם הודה שלא ידע שדנ"א אנושי מוטמע בחיסונים, אבל אומר שזה לא משנה ושאין משמעות הדבר שהדנ"א האנושי גורם לאוטיזם. רטג'זק מסכימה שעדיין לא הוכח שדנ"א גורם לאוטיזם, אך טוענת שאיש עדיין לא הראה את ההפך ומבחינה מדעית מדובר בסוגיה פתוחה.

בכתבה ב-CBS נאמר גם שקבוצה של מדענים בלתי תלויים מספרים, שהפכו מטרה למסעות יחסי ציבור מתואמנים שמטרתם הייתה לשלול את מקצועיותם, לאחר שעבודותיהם חשפו סוגיות הקשורות לבטיחות חיסונים, בעיקר אם נגעו בנושא האוטיזם. רטג'זק עצמה אומרת שבכל שנותיה כמדענית בחברת תרופות הגבילו את פרסומי המאמרים שלה. "עכשיו אני בגמלאות. אני יכולה לכתוב על מה שאני רוצה," אמרה ל-CBS.

יום שני, 11 ביולי 2011

סטטינים להורדת כולסטרול - תרופה או גורם סיכון?

הסטטינים הם תרופות שניתנות לטיפול בעודף כולסטרול ומטרתן להפחית את הסיכון למחלות לב. הן אכן מפחיתות את רמות הכולסטרול, אבל גורמות לתופעות לוואי שלמעשה מגבירות את הסיכון ללב

סטטינים ניתנים כתרופה לטיפול ביתר כולסטרול. בעבר כבר הקדשתי רשומות לשאלה האם הם גורמים יותר נזק מתועלת (כי אפשר להשפיע על רמות הכולסטרול בעזרת שינויי תזונה ואורח חיים מתאים), או אפילו גורמים רק נזק ולא מביאים שום תועלת.

הפעם אני מביא מאמר של ד"ר הימן, שגם הוא מפקפק בסטטינים. הימן מזכיר מאמר של ד"ר דיוויד ג'נקינס שהתפרסם ב-Journal of the American Medical Association, ולפיו הסטטינים הורידו את רמות הכולסטרול של המטופלים, אך העלו את רמות האינסולין בגופם. במקביל, מטופלים שהורידו את רמות הכולסטרול בעזרת דיאטה, הורידו גם את רמות האינסולין. רמות גבוהות של אינסולין הן הצעד הראשון בדרך לסוכרת – הן מביאות לעלייה במשקל, גורמות ליתר לחץ דם, מגבירות דלקתיות, תורמות לצמיגות של הדם. כל אלה מעלים את הסיכון למחלות לב.

הסטטינים שומרים על הלב או מסכנים אותו? (צילום: The Wicked Soul, flickr)
 
בעקבות ממצאיו של ג'נקינס מעלה הימן את השאלה המתבקשת: האם סטטינים תורמים להתפתחות מצבים של טרום-סוכרת וסוכרת, שהם גורמים משמעותיים למחלות לב? במילים אחרות, האם הסטטינים שאמורים לעזור במניעת מחלות לב בעצם מעלים את הסיכון לחלות בהן?

הימן מציין שמניסיונו כרופא הוא יודע שהורדת רמות האינסולין בעזרת תזונה ואורח חיים מתקנת כמעט את כל המצבים שעלולים לגרום למחלת לב. הורדת האינסולין תורמת להפחתת לחץ דם, העלאת הכולסטרול "הטוב" (HDL), הפחתת טריגליצרידים והכולסטרול ה"רע" (LDL), ירידה במשקל, הפחתת רמות הדלקתיות, "דילול" הדם. את כל זה לא עושים הסטטינים, מהתרופות הנמכרות ביותר בשוק.

לפי מאמר של סאטר, פרייס ומוריי שהתפרסם בכתב העת הרפואי Lancet ב-2010, הסטטינים אכם מעלים את הסיכון לסוכרת ב-9 אחוזים. כותבי המאמר ציינו שזהו סיכון מזערי ושאין לשנות את ההנחיות לטיפול בכולסטרול. הימן אינו מסכים איתם. "תזונה, פעילות גופנית וטיפול במצבי מתח כבר אינם יכולים להיחשב יותר רפואה אלטרנטיבית," כותב הימן. "הם תרופה חיונית."
הביקורת שלו על המאמר שצוין לעיל היא שהוא לא ניתח מידע הקשור במצבי טרום-סוכרת. אם הסטטינים אכן מעלים את הסיכון למצבי טרום-סוכרת, אז הסיכון שהם מהווים לא הוערך במידה מספקת. שאלה נוספת שעליה לא ענו החוקרים היא: למה אנו צריכים להשתמש בתרופה שיש בה סיכונים פוטנציאליים מובהקים בזמן שקיימים טיפולים המוכחים כיעילים יותר להפחתת הסיכון למחלות לב?
הימן מזכיר את מחקר EPIC שהתפרסם ב- Archives of Internal Medicineוכלל 23,000 משתתפים. המשתתפים היו צריכים לאמץ ארבע התנהגויות בריאותיות: הימנעות מעישון, תרגול גופני, תזונה בריאה ושמירה על משקל גוף תקין. אצל אלה שאימצו את ההרגלים הללו נרשמה מניעה של סוכרת בשיעור של 93 אחוזים, מניעת התקפי לב בשיעור של 81 אחוזים, מניעת מקרי שבץ בשיעור של 50 אחוזים ומניעת סרטן לסוגיו בשיעור של 36 אחוזים.

המסקנה שנגזרת מכל הנתונים הללו פשוטה: עדיף להשתמש במה שמכונה "תרופת אורח חיים" (lifestyle medicine) מאשר בתרופה מתועשת. תרופת אורח חיים דוחפת את הגוף למצב הנורמלי בעוד תרופה מתועשת גורמת תופעות לוואי. תרופת אורח חיים גם נותנת תמורה טובה יותר להשקעה הכספית.
הימן מציין שבימים אלה, כשגורמי התמותה הם מחלות כרוניות, כמו סוכרת, מחלות לב, סרטן ומחלות ריאה, ולא מחלות אקוטיות, פתרון הריפוי באמצעות שינוי אורח החיים הוא הפתרון הנכון. מה גם שאין צורך לחכות שהמחלה תופיע – באמצעות אורח חיים נכון ניתן פשוט למנוע אותה, ושום תרופה מתועשת לא יכולה לעשות זאת.



יום חמישי, 7 ביולי 2011

כותבי הצללים של המחקרים הרפואיים

רופאים נעזרים בכתבי עת מדעיים כדי להחליט על מתן טיפול תרופתי. הם לא יודעים שחלק גדול מהמאמרים שמשבחים מוצר חדש נכתבו בעצם מטעם חברות התרופות. יש אנשים שכבר שילמו על כך בחייהם

מה באמת אנחנו קוראים כאשר אנחנו קוראים מחקר רפואי? או ליתר דיוק – מי כותב את המחקרים האלה? ד"ר מארק-אנדרה גגנון, פרופסור למנהל ציבורי, וד"ר סרג'יו סיסמונדו, פרופסור לפילוסופיה וסוציולוגיה, מנסים לענות על השאלה האתית הזאת, שמטרידה את עולם המחקר הרפואי כבר כעשור.

עבור מי שזמנו קצר, אפשר לסכם את מאמרם של גגנון וסיסמונדו כך: מחברי מאמרים פעמים רבות אינם מציינים בעבודותיהם שהם פועלים מטעמן של חברות תרופות; חברות התרופות מרוויחות מתופעת כותבי הצללים שכותבים בדיוק מה שהן רוצות.

אז מי בדיוק המליץ על התרופה הזאת? (צילום: eric.langhorst, flickr)

לדברי גגנון וסיסמונדו הסכומים שמוציאה תעשיית התרופות על קידום מוצרים גבוהים פי שניים מהסכומים שהיא מוציאה על מחקר ופיתוח. זהו נתון שצריך להטריד כל מי שנוטל תרופה תעשייתית כלשהי. גרועה מכך, אומרים השניים, היא העובדה שיותר ויותר תהליכי מחקר ופיתוח מאורגנים כקמפיינים שמטרתם לגרום לרופאים להיות מודעים למוצרים. החברות שוכרות חוקרים שיכתבו מאמרי לכתבי עת רפואיים. לדוגמה, מסמך פנימי של חברת התרופות Pfizer, שהובא לפרסום, הראה ש-85 מאמרים מדעיים על התרופה נוגדת הדיכאון Zoloft הופקו באמצעות חברת ליחסי ציבור. דוגמאות מקבילות על פעילות דומה של חברות תרופות אחרות קיימות בשפע.

הנה דוגמה לעד כמה זה מסוכן. כדי לקדם את התרופה נוגדת הדלקת Vioxx, חברת התרופות Merck ארגנה קמפיין של כותבי צללים שכלל 96 מאמרים מדעיים. כמה ממחקרי המפתח לא הזכירו את מותם של חולים במהלך הניסויים הקליניים. התרופה הורדה בינתיים מהמדפים, לאחר שנראה בברור שהיא גורמת לעלייה של 50% (!) בתמותה מהתקפי לב או מדום לב בקרב נוטלי התרופה שקיבלו מינונים שאינם חורגים מהנורמה.

גגנון וסיסמונדו מציינים מחקר מ-2008, לא רפואי הפעם, שמראה שחברות התרופות, באופן שיטתי, אינן מפרסמות מאמרים שליליים על התרופות נוגדות הדיכאון ממשפחת הפרוזאק (SSRIs): מתוך 74 ניסויים קליניים, 38 הראו תוצאות חיוביות ו-36 לא. אבל מה פורסם? 94% מהמחקרים החיוביים פורסמו, לעומת 23% בלבד מהשליליים. מתוך המחקרים השליליים המעטים שפורסמו, שני שלישים נערכו באופן שיגרום להם להיראות חיוביים יותר ממה שהם באמת.
הנתונים האלה יכולים להסביר מדוע רופאים נותנים בקלות רבה כל כך מרשמים לנוגדי דיכאון ממשפחת הפרוזאק. אי אפשר לבוא אליהם בטענות, הם מסתמכים על ספרות מקצועית.

גגנון וסיסמונדו אומרים שמחברי הצללים מתכננים מראש מחקרים שיחמיאו למוצרים שהם בודקים. לא קשה לעשות זאת בעזרת כמה טריקים בסטטיסטיקה, דגימה מוטה ואי-נאמנות לתורת המחקר. אם זה לא עובד, יש כאלה שמעוותים את התוצאות עצמן או פשוט בוחרים בהונאה. לכל אלה יש כמובן השלכות משמעותיות על "התוצאות".
למה חוקרים מהאקדמיה עושים זאת? שואלים גגנון וסיסמונדו. החוקרים עושים זאת מפני שהם מתוגמלים על ידי האוניברסיטאות שלהם ועל ידי הקולגות שלהם. כידוע, פרסום עבודות בכתבי עת מדעיים מכובדים היא הדרך להתקדם בעולם האקדמי ולעתים אף לזכות במימון. חברות התרופות וחברות היח"צ שפועלות בשירותיהן מצטיינות בהכנסת מאמרים לכתבי העת האלה.
אז כולם יוצאים מורווחים, חוץ מהחולים, כמובן.

אם בסופו של דבר מקרה Vioxx חוזר על עצמו והחברה עומדת למשפט, היא דואגת ל"נטרל" את החוקרים שאחראים על המחקר עם התוצאות השליליות ולעשות כל מה שביכולתה כדי לשלול את מקצועיותם ולמרר את חייהם. כך עולה מתכתובות פנימיות של חברת Merck שנחשפו כשהפרשיה הייתה בשיאה.

גגנון וסיסמונדו אומרים שהתופעה הצמיחה סוג חדש של מדע, corporate science, מדעי התאגידים המסחריים. המדע הזה הוא זן חדש של שחיתות שלאדם הקטן לא רק עולה כסף, היא עלולה לעלות לו גם בחייו.



יום שני, 4 ביולי 2011

חיסונים ותסמונת הרגל הכחולה

עוד ועוד עדויות מחקריות מצטברות על הקשר בין חיסונים לתופעות לוואי מסוכנות שמגיעות אחריהם. אבל הציבור דורש "הוכחות". אתם מוזמנים לקרוא את משל "תסמונת הרגל הכחולה"

אני ממשיך בסדרת "מנפצי החיסונים", מכיוון שיש הרבה חיסונים להילחם בהם וה"צורך" בהם מושרש עמוק במוחות של מערכת הבריאות והציבור. הפעם מדובר במאמר של ד"ר שרי טנפני, שהופיע באתר המועצה הרפואית הבינלאומית לחיסונים.

טנפני אומרת שכבר נמאס לה מאנשים שמבקשים עוד הוכחות לכך שהחיסונים מסוכנים, בזמן שבכל שנה ארבעה מיליון ילדים נוספים בארצות הברית מקבלים 16 חיסונים שונים ו"חלקם הופכים להיות חולים כרוניים; חלקם הופכים לסטטיסטיקה."

תסמונת הרגל הכחולה. אין שום קשר לתרנגולי הודו קפואים (צילום: jafro77, flickr, עיבוד תמונה)

לאיזה הוכחות נוספות הציבור מצפה? לסרטוני וידיאו של ילדים לפני החיסון ואחריו? טנפני מציינת שהוכחות כאלה כבר התקבלו בבית המשפט כהוכחה לנסיגה אוטיסטית. האם יש צורך בעוד סיפורים קורעי לב על תופעות לוואי שהופיעו לאחר קבלת החיסון – צווחות חדות, הקאות, פרכוסים ואפילו מוות. "אלפי הורים סיפרו עליהם," אומרת טנפני, "האם כולם שקרנים?"

"נכון להיום, זיהוי פגיעות שנגרמות על ידי חיסונים אמור להיות ברור," היא כותבת. "אבל במקום זאת, זה דומה יותר לסיפור על ילד שהפיל תרנגול הודו קפוא גדול על כף הרגל שלו..."
וזהו המשל על תסמונת הרגל הכחולה: "תוך שעות הרגל קיבלה צבע כחול עז. הורי הילד, המודאגים בגלל שבנם לא הפסיק לבכות וסירב ללכת, חיפשו עזרה רפואית. הרופא בדק את רגלו של הפעוט ואמר, המממממממ... אני רואה שהוא מציג את תסמונת הרגל הכחולה. אנחנו לא יודעים מה גורם לה, אבל אנחנו רואים עוד ועוד ילדים במצב הזה כל הזמן.
ההורים השיבו, אבל דוקטור – הוא החל לצרוח ואיבד את היכולת ללכת תוך שעות מעטות לאחר שתרנגול הודו קפוא נחת על כף הרגל שלו.
הרופא צקצק בלשונו. הוכחנו שלהודים קפואים אין קשר לתסמונת הרגל הכחולה. במחקר על יותר מארבעה מיליון ילדים, המספר שפיתח רגל כחולה אחרי שהותקף על ידי הודו קפוא נמצא לא מובהק סטטיסטית. קבענו שמשהו אחר גורם כנראה לתסמונת הרגל הכחולה.
וכך, אלפי דולרים הוצאו על בדיקות רפואיות שמטרתן למצוא סיבה סבירה כלשהי לכך שרגלו של הילד כחולה. למרות שלמדע הרפואה לא היה שום הסבר לבעיה, הרופאים היו בטוחים שהמהלומה שהילד קיבל מתרנגול הודו הקפוא בהחלט לא הייתה הסיבה.
למצער, הרופא הודיע להורים שאינו יכול למצוא סיבה לתסמונת הרגל הכחולה של ילדם. הוא קבע שהמצב מופיע באופן אקראי והוא שכיח מעט יותר אצל אלה עם כלי דם רגישים. למעשה, מכיוון שהיום אחד מתוך 87 מציג את תסמונת הרגל הכחולה האקראית הזאת, המחקר בדרך לאתר את הגן הפגום שאשם בכך.
ההורים המיואשים, מפוחדים מהאפשרות שאולי הם נושאים גן פגום שגרם לילדם כאב וחוסר תנועה, שאלו, אבל דוקטור, ודאי יש משהו שנוכל לעשות כדי לעזור לו ללכת ולהפסיק את הכאב!
הרופא התרווח בכיסאו ואמר בהתנשאות, היום, יש מטפלים רבים שמתמחים בתסמונת הרגל הכחולה. יש מכללות שאפילו מציעות קורסים להתמחות בתופעה. אני בטוח שתוכלו למצוא כמה טיפולים שאולי יעזרו להפחית את כאביו, אבל אין תרופה. מילת אזהרה: לעולם אל תציינו את תסמונת הרגל הכחולה בטפסי הביטוח שלכם. אתם יכולים לציין 'רגל כואבת' או 'שינו צבע' או 'חוסר יכולת ללכת' אבל לעולם אל תכתבו 'תסמונת הרגל הכחולה' אחרת הביטוח ימנע מכם החזר על כל החשבונות הרפואיים שלכם."

זהו המשל שבו בחרה ד"ר טנפני להציג את היחס הגורף כלפי נזקי החיסונים ומכבסת המילים שקשורה בהם. היא מציינת שהתפרסמו לפחות 400 מאמרים בכתבי עת אקדמיים שמראים שחיסונים עלולים לגרום נזקים מסוגים שונים. האם זאת הוכחה מספקת?