רופאים נעזרים בכתבי עת מדעיים כדי להחליט על מתן טיפול תרופתי. הם לא יודעים שחלק גדול מהמאמרים שמשבחים מוצר חדש נכתבו בעצם מטעם חברות התרופות. יש אנשים שכבר שילמו על כך בחייהם
מה באמת אנחנו קוראים כאשר אנחנו קוראים מחקר רפואי? או ליתר דיוק – מי כותב את המחקרים האלה? ד"ר מארק-אנדרה גגנון, פרופסור למנהל ציבורי, וד"ר סרג'יו סיסמונדו, פרופסור לפילוסופיה וסוציולוגיה, מנסים לענות על השאלה האתית הזאת, שמטרידה את עולם המחקר הרפואי כבר כעשור.
עבור מי שזמנו קצר, אפשר לסכם את מאמרם של גגנון וסיסמונדו כך: מחברי מאמרים פעמים רבות אינם מציינים בעבודותיהם שהם פועלים מטעמן של חברות תרופות; חברות התרופות מרוויחות מתופעת כותבי הצללים שכותבים בדיוק מה שהן רוצות.
מה באמת אנחנו קוראים כאשר אנחנו קוראים מחקר רפואי? או ליתר דיוק – מי כותב את המחקרים האלה? ד"ר מארק-אנדרה גגנון, פרופסור למנהל ציבורי, וד"ר סרג'יו סיסמונדו, פרופסור לפילוסופיה וסוציולוגיה, מנסים לענות על השאלה האתית הזאת, שמטרידה את עולם המחקר הרפואי כבר כעשור.
עבור מי שזמנו קצר, אפשר לסכם את מאמרם של גגנון וסיסמונדו כך: מחברי מאמרים פעמים רבות אינם מציינים בעבודותיהם שהם פועלים מטעמן של חברות תרופות; חברות התרופות מרוויחות מתופעת כותבי הצללים שכותבים בדיוק מה שהן רוצות.
אז מי בדיוק המליץ על התרופה הזאת? (צילום: eric.langhorst, flickr)
לדברי גגנון וסיסמונדו הסכומים שמוציאה תעשיית התרופות על קידום מוצרים גבוהים פי שניים מהסכומים שהיא מוציאה על מחקר ופיתוח. זהו נתון שצריך להטריד כל מי שנוטל תרופה תעשייתית כלשהי. גרועה מכך, אומרים השניים, היא העובדה שיותר ויותר תהליכי מחקר ופיתוח מאורגנים כקמפיינים שמטרתם לגרום לרופאים להיות מודעים למוצרים. החברות שוכרות חוקרים שיכתבו מאמרי לכתבי עת רפואיים. לדוגמה, מסמך פנימי של חברת התרופות Pfizer, שהובא לפרסום, הראה ש-85 מאמרים מדעיים על התרופה נוגדת הדיכאון Zoloft הופקו באמצעות חברת ליחסי ציבור. דוגמאות מקבילות על פעילות דומה של חברות תרופות אחרות קיימות בשפע.
הנה דוגמה לעד כמה זה מסוכן. כדי לקדם את התרופה נוגדת הדלקת Vioxx, חברת התרופות Merck ארגנה קמפיין של כותבי צללים שכלל 96 מאמרים מדעיים. כמה ממחקרי המפתח לא הזכירו את מותם של חולים במהלך הניסויים הקליניים. התרופה הורדה בינתיים מהמדפים, לאחר שנראה בברור שהיא גורמת לעלייה של 50% (!) בתמותה מהתקפי לב או מדום לב בקרב נוטלי התרופה שקיבלו מינונים שאינם חורגים מהנורמה.
גגנון וסיסמונדו מציינים מחקר מ-2008, לא רפואי הפעם, שמראה שחברות התרופות, באופן שיטתי, אינן מפרסמות מאמרים שליליים על התרופות נוגדות הדיכאון ממשפחת הפרוזאק (SSRIs): מתוך 74 ניסויים קליניים, 38 הראו תוצאות חיוביות ו-36 לא. אבל מה פורסם? 94% מהמחקרים החיוביים פורסמו, לעומת 23% בלבד מהשליליים. מתוך המחקרים השליליים המעטים שפורסמו, שני שלישים נערכו באופן שיגרום להם להיראות חיוביים יותר ממה שהם באמת.
הנתונים האלה יכולים להסביר מדוע רופאים נותנים בקלות רבה כל כך מרשמים לנוגדי דיכאון ממשפחת הפרוזאק. אי אפשר לבוא אליהם בטענות, הם מסתמכים על ספרות מקצועית.
גגנון וסיסמונדו אומרים שמחברי הצללים מתכננים מראש מחקרים שיחמיאו למוצרים שהם בודקים. לא קשה לעשות זאת בעזרת כמה טריקים בסטטיסטיקה, דגימה מוטה ואי-נאמנות לתורת המחקר. אם זה לא עובד, יש כאלה שמעוותים את התוצאות עצמן או פשוט בוחרים בהונאה. לכל אלה יש כמובן השלכות משמעותיות על "התוצאות".
למה חוקרים מהאקדמיה עושים זאת? שואלים גגנון וסיסמונדו. החוקרים עושים זאת מפני שהם מתוגמלים על ידי האוניברסיטאות שלהם ועל ידי הקולגות שלהם. כידוע, פרסום עבודות בכתבי עת מדעיים מכובדים היא הדרך להתקדם בעולם האקדמי ולעתים אף לזכות במימון. חברות התרופות וחברות היח"צ שפועלות בשירותיהן מצטיינות בהכנסת מאמרים לכתבי העת האלה.
אז כולם יוצאים מורווחים, חוץ מהחולים, כמובן.
אם בסופו של דבר מקרה Vioxx חוזר על עצמו והחברה עומדת למשפט, היא דואגת ל"נטרל" את החוקרים שאחראים על המחקר עם התוצאות השליליות ולעשות כל מה שביכולתה כדי לשלול את מקצועיותם ולמרר את חייהם. כך עולה מתכתובות פנימיות של חברת Merck שנחשפו כשהפרשיה הייתה בשיאה.
גגנון וסיסמונדו אומרים שהתופעה הצמיחה סוג חדש של מדע, corporate science, מדעי התאגידים המסחריים. המדע הזה הוא זן חדש של שחיתות שלאדם הקטן לא רק עולה כסף, היא עלולה לעלות לו גם בחייו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה