תוכנית החיסונים נסמכת על הדוגמה שהחיסונים יעילים ובטוחים. הגיע הזמן לבדוק אם יש בסיס לקביעות האלה.
אני שוב משתף במאמר של ד"ר שרי טנפני, אחת מהמתנגדות הנחרצות ביותר לחיסונים בארצות הברית. טנפני מנפצת את הדוגמות שגורמות לאנשים לחסן את ילדיהם.
סיפוריהם של הורים חוזרים על עצמם: הילד היה מאושר, בריא, התפתח היטב ותקשר עם אחיו. בבדיקות של גיל שנה הרופא הודיע שהגיע הזמן לעוד סבב חיסונים. תוך שבועות הילד הפך אוטיסטי.
הגיע הזמן לבדוק האם רק "במקרה" התפרצות האוטיזם סמוכה לסבב החיסונים של גיל שנה
(צילום: dah007, flickr. למצולמת אין קשר לנושא הרשומה)
דוגמות רפואיות רבות שרדו במשך עשורים פשוט משום שאיש לא ערער על הקביעות המגולמות בהן. עם הזמן הטענות הפכו ל"עובדות". למשל, ב-1913 ד"ר סימון פלקסנור טען שמחלת הפוליו נגרמת על ידי נגיף שחודר לגוף דרך האף והפה. הוא הניח שהשיתוק קורה כאשר הנגיף נודד מהסינוסים ישירות אל המוח ואל עמוד השרה. קביעתו של פלקסנור בנוגע לצורת השיתוק לא נחקרה מחדש זמן רב, והיום ידוע שפוליו הוא נגיף של מערכת העיכול, לא נגיף נשימתי. עברו 25 שנים עד שהדוגמה נשברה, כאשר ד"ר ג'ון אנדרס גילה במקרה שהנגיף גדל לאו דווקא ברקמות עצב אלא במגוון רקמות גוף שונות. רק לאחר התגלית של אנדרס ניתן היה לפתח את החיסון לפוליו.
גם היום קיימות כמובן דוגמות בנוגע לחיסונים, שאחת הידועות בהן היא: אין קשר בין חיסונים לבין אוטיזם. המשפט "קשר נקודתי אינו מסביר סיבתיות" אומר שאפילו ששני אירועים קורים באותו הזמן, אירוע אחד אינו בהכרח גורם לשני. בתרגום לשפתם של ארגוני הבריאות תומכי החיסונים: "מכיוון שאוטיזם מופיע סביב חיסוני השנה הראשונה לחיי התינוק, הורים כועסים צריכים משהו להאשים." ההנחה היא שהנסיגה לאוטיזם הייתה מתרחשת בכל מקרה, כלומר האשמה היא בילד ולא בחיסונים. בקו אחד עם ההנחה הזאת מצוי המחקר שמנסה לאתר את הפגם הגנטי שגורם לאוטיזם. במרכז לבקרת מחלות של ארצות הברית מסכימים להודות בכך ש"החיסון עשוי לעורר או לזרז תסמינים בלתי נמנעים של הפרעה במערכת העצבים המרכזית, כמו התקפי פרכוסים, עוויתות, או מוות בעריסה. באופן מקרי בלבד, כמה מהמקרים האלה נראים קשורים לחיסון."
ד"ר טנפני אומרת שבמצב בנוכחי, שבו אחד מכל 150 ילדים בארצות הברית ואחד מכל 58 בבריטניה מאובחן עם אוטיזם, יש צורך בבדיקה דחופה האם ילדים לא מחוסנים בני 12 עד 18 חודשים הופכים לפתע אוטיסטים. אין תשובה לשאלה הזאת, כי אף אחד עדיין לא ניסה להשיב עליה.
בניגוד לטענות הממסד ותעשיית התרופות, מעולם לא הוכח שהחיסונים בטוחים על פי אמות המידה של המחקר הרפואי: מחקר בסמיות כפולה עם קבוצת ביקורת. במחקר כזה בטיחותה של תרופה נקבעת על ידי השוואת השפעתה לתרופת דמה, פלסבו. במבדקי החיסונים בטיחותם לא הושוותה לפלסבו. במקום פלסבו משתמשים בחיסון אחר ואת תופעות הלוואי משווים בין שני החיסונים, כך שהיצרן יכול לטעון ש"החיסון בטוח כמו פלסבו," גם אם נראו תופעות לוואי רבות וחמורות.
טריק נוסף של החוקרים מטעם חברות התרופות הוא להעלות באופן מלאכותי את נתוני הבטיחות של החיסונים על ידי התעלמות מכל מידע שיכול להצביע על בעיה. אפשר למשל להתעלם מהתקפי פרכוסים שקרו למשתתפי הניסוי שבועיים לאחר מתן החיסון בטענה שאין קשר בין הדברים, גם אם אחוז הנפגעים גבוה מן הממוצע.
חוקרים מגדירים חיסון יעיל ככזה שגורם להיווצרות נוגדנים בדם. ככל שנמצאים יותר נוגדנים, החיסון נחשב יעיל יותר. למעשה יעילותו של החיסון מוגדרת בקרב הציבור ובקרב רופאים על פי רמת ההגנה שהוא מספק נגד המחלה שהוא אמור למנוע. נוכחותם של נוגדים אינה מבטיחה שהאדם אכן חסין בפני הזיהום.
אחת הדוגמאות לכך שהדוגמה "חיסונים יעילים במניעת מחלות" היא מופרכת היא התפרצות של חצבת באוכלוסייה ש-99% מחבריה חוסנו נגד המחלה. בעלוני מידע של חיסונים שונים נאמר "התרומה להגנה קלינית אינה ידועה."
את הירידה בתחלואה אפשר לייחס לזמינות של אנטיביוטיקה ובעיקר לתנאי מחייה וסניטציה משופרים. אף אחד עדיין לא הוכיח את הדוגמה שלפיה חיסונים הם יעילים ובטוחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה