חיסון נגד התמכרויות? באמריקה מאמינים שאפשר

בנוסף לשלל החיסונים שמציעה תעשיית התרופות, באמריקה מתרגשים מהאפשרות של חיסון נגד התמכרויות. האם חיסון כזה יחזק את ההתעלמות מהזנחה, מבעיות רגשיות ומהצורך באורח חיים בריא?

בתחילת אוקטובר פורסמה בניו יורק טיימס כתבה על פיתוחו של חיסון נגד התמכרויות. "אנו רואים זאת כחלופה או כדרך טובה יותר עבור אנשים מסוימים," מסביר ד"ר קים ד. ג'אנדה, פרופסור לכימיה ממכון המחקר Scripps, שפיתוח החיסון הוא משימת חייו. "ממש כמו מדבקות ניקוטין והמסטיק, כל הדברים האלה הם שיטות להוציא אנשים מהסמים."

כמו החיסונים המוכרים לנו נגד מחלות שונות, גם הזריקות שאותן מפתח ג'אנדה אמורות להמריץ את המערכת החיסונית לייצר נוגדנים ש"שישתקו" את החומר הממכר לפני שיחל להשפיע על הגוף או על המוח. אולם, בניגוד לחיסונים נגד פוליו, אבעבועות וכל השאר, החיסון הזה יוזרק לאדם לאחר שכבר החל להשתמש בסם. משתמשי קוקאין שקיבלו את התרכיב שמפתח ד"ר ג'אנדה לפני שהסניפו מנה, דיווחו שהם הרגישו כאילו הם משתמשים ב"קוקאין מלוכלך". "הם הרגישו שהם מבזבזים את הכסף שלהם," הוא אומר.

אז מה עדיף, עוד חיסון או טיפול בשורש בעיית ההתמכרות? (איור: Tahmid Munaz TM)

היום, כשעולם הרפואה מודע לשינויים הביולוגיים שהסמים גורמים, ד"ר ג'אנדה מקבל הרבה תמיכה והתעניינות. זה לא היה כך כאשר התחיל בפרויקט שלו לפני 25 שנים. אבל ההצלחה שנרשמה בניסויים על מכרסמים שהפכו, באופן מלאכותי כמובן, מכורים לקוקאין ולהרואין, לא הוכיחה את עצמה בניסוי על חיסון נגד התמכרות לניקוטין. שלב 2 של הניסוי הקליני שהושתת בעיקרו על עבודתו של ג'אנדה הוכרז השנה ככישלון. משתתפי הניסוי שקיבלו את התרופה נגמלו מעישון באותו שיעור כמו משתתפי קבוצת הביקורת שקיבלו פלצבו (תרופת דמה). עד היום, למרות פריצות דרך מבטיחות לכאורה והצלחות במעבדה, אף אחד מהחיסונים שמפתח ג'אנדה לא קיבל את אישור מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA).

ג'אנדה מסביר שחלק מהקושי ביצירת חיסונים נגד התמכרויות לקוקאין, ניקוטין והרואין הוא גודלן של המולקולות הפעילות. הן קטנות יותר מהמולקולות של המחלות שקיימים נגדן חיסונים, כך שהמערכת החיסונית נוטה להתעלם מהן. הדרך של ג'אנדה להתמודד עם הבעיה הזאת היא הגדלה מלאכותית של המולקולה של ה"אנטיגן" ויצירת קוקטייל כימי שיגרום למערכת החיסונית להבחין בה וליצור נוגדנים שישתקו אותה. כל זה, אומר ג'אנדה "בלי להתעסק עם הכימיה של המוח." זאת בניגוד לחומרים כמו מתאדון שבהם משתמשים בטיפול במכורים. החומרים האלה אינם חוסמים את השפעות הסם אלא מחליפים את תחושת הסוטול.
בנוסף לכישלון החיסון נגד התמכרות לניקוטין, ג'אנדה מודה שנכשל בפיתוח חיסונים נגד התמכרות למריחואנה ולאלכוהול. גם את הקושי בפיתוח החיסונים האלה הוא מסביר בקשיים שנשארים ברמת הכימיה.

ג'אנדה הוא כימאי וכלל אינו מתייחס להיבטים הרגשיים שקשורים להתמכרות וכן לדמיון הידוע בין ההתמכרויות השונות (אם כי הוא מודה בעצמו שעל מנת להיגמל מסם המכורים חייבים לרצות בכך). אנשים המכורים לקוקאין, אלכוהול, ניקוטין ואפילו שופינג מציגים דפוסים דומים מבחינת ההתנהגות והשינויים במוח. מי שכן מתייחס למכנה המשותף הזה הוא ד"ר גאבור, שאותו ציטטתי בעבר בהקשר של הפרעות ממשפחת ה-ADD/ADHD.

ד"ר מאטה גאבור הוא רופא יהודי ניצול שואה ותושב קנדה שמרבה לעסוק בקשר בין סטרס רגשי לבעיות התפתחות אצל ילדים. גאבור, שעובד כעת גם עם מכורים לסמים, אומר שמניסיונו וכן על פי מחקרים רבים, המכורים הכבדים הם אנשים שהיו להם חיים קשים באופן קיצוני. רובם סבלו מהתעללות בילדות. כל המכורות, ללא יוצאת מן הכלל, שבהן הוא מטפל עברו התעללות מינית בילדותן, וכך גם רבים מהגברים. האנשים האלה לא רק לא קיבלו תנאים להתפתחות בריאה, אלא גם סבלו מהזנחה ומנטישה. "וזה מה שמכשיר את הביולוגיה של המוח להתמכרות," אומר ד"ר גאבור.

גאבור מסביר בראיון ל-Democracy Now שאצל המכורים למיניהם יש פגיעה במעגלים המוחיים שאחראים על שחרור דופאמינים, כימיקלים שמיוצרים באופן טבעי בגוף וגורמים לתחושת תגמול ועונג. הלקות הזאת נגרמת בשל פגיעה מוקדמת ולא בגלל גנטיקה. בניגוד לרוב בעלי החיים שמוחם מתפתח בעודם עוברים ברחם, מוח האדם מתפתח בעיקר אחרי הלידה ולכן מושפע יותר מהסביבה.
בשל כך, הוא מסביר, את הסיבה להתמכרויות צריך לחפש בחברה שמפריעה להתפתחות תקינה ולא בגנים. לדעתו המצב שמאלץ הורים לצאת לעבודה ולא להיות זמינים עבור ילדיהם הוא סיבה מרכזית לריבוי המכורים לסמים בצפון אמריקה. למעשה המלחמה בסמים היא עונש שמוטל על אנשים שעברו הזנחה והתעללות בילדותם. בנוסף לכך, אומר גאבור, על פי מחקרים הגורם השני להתמכרויות הוא סטרס.
לתפיסתו הטיפול במכורים צריך להתמקד בעידוד ההתפתחות שהוזנחה בילדות, כך שיוכלו לשקם את מנגנוני התגמול וההרגעה הטבעיים שאינם פועלים אצלם כעת. מדובר כמובן בטיפול רגשי ולא תרופתי.

אני כמובן מסכים עם גאבור ומסתייג מעבודתו של ג'אנדה. האם אנו זקוקים לעוד חיסונים? האם הורים ששולחים את ילדיהם לאוניברסיטה ולקולג' יערכו להם בדיקות ויזריקו בהתאם חיסונים נגד קוקאין, סם האונס והשמנת יתר (ד"ר ג'אנדה עובד גם בכיוונים האלה) או שעדיף להתמקד באורח חיים בריא ובטיפוח?

בקליניקה שלי אני מטפל בהפסקת העישון גם בצד הפיזי בעזרת מכשיר הביקום, וגם בצד הרגשי-נפשי בעזרת שיטות EFT ומוח אחד לכן אני כן מצליח ברוב המקרים. מי שאינו נגמל אינו מחויב בתשלום.

חיסונים, שפעת ושקרים אחרים

עוד מעט תתחיל עונת השפעת, שהיא גם עונת החיסונים. זה הזמן להזכיר כמה שקרים ועובדות שמסתתרים מאחורי הקמפיינים שקוראים לנו להתחסן בלי לחשוב פעמיים

חם בחוץ ועדיין לא מרגישים את הסתיו, אבל לא כדאי לשכוח שעונת החסנת מתקרבת ובקרוב יגיעו הקמפיינים שקוראים לכולנו להתחסן נגד שפעת, פן אסון גדול יפקוד אותנו. זאת הזדמנות להציץ לאחות הגדולה, אמריקה, ולראות איך מהתלים שם בדעת הקהל בהקשר הזה. אני משתף במאמר של דיוויד ברד מ-Age of Autism.

אנשי ה-Land Down Under לא מתחסנים נגד שפעת וגם לא מתים ממנה (צילום: beacks, flickr)

ארגון שמכנה את עצמו "משפחות נלחמות בשפעת" יצא בקמפיין רדיו שמצטט לכאורה נתונים על 1,200 ילדים אמריקאים שמתים כתוצאה משפעת בכל שנה. אולם, באתר האינטרנט של המרכז הלאומי לבקרת מחלות של ארה"ב (CDC) מודים שפחות מ-100 ילדים נפטרו בעונת השפעת הקודמת ממחלות "קשורות לשפעת", כשרובם למעשה סובלים ממחלות רקע חמורות.

שקר נוסף מקורו ב-CDC עצמו. במשך 15 השנים האחרונות הארגון מפרסם ש-36,000 אמריקאים מתים בכל שנה משפעת, אבל באביב שעבר הארגון הודה שמספר מקרי מוות הקשורים לשפעת עונתית הוערכו יתר על המידה באופן ניכר וכעת ההערכה עומדת סביב 3,000 ומשהו.

כלי התקשורת מאיצים בכולם לקבל זריקות שפעת, כולל תינוקות בני שישה חודשים שמקבלים שתי מנות – הראשונה בגיל שישה חודשים והשנייה ארבעה שבועות לאחר מכן.

בצדו השני של העולם בדיוק מסתיימת עונת השפעת. התושבים באוסטרליה ובניו זילנד חשדניים מאוד לגבי חיסוני השפעת (שאותם הם מכנים "ג'אבס") לאחר שבשנה שעברה היה אירוע של הרעלת ילדים המונית על ידי הג'אבס באוסטרליה. שיעורי התמותה והסיבוכים הנמוכים ממחלת השפעת במדינות האלה מראים שוב ובאופן ברור עד כמה מיותרות זריקות החיסון העמוסות ברעלים. מדובר ב-14 מקרי מוות "קשורים לשפעת" באוסטרליה ובאפס בניו זילנד. זהו מקרה מוות אחד לשני מיליון. הנתונים האלה זוכים להתעלמות על ידי ההנהגה בארצות הברית שדבקים בהזרקת רעלנים לבשרם של בני אדם.

על פי הנתונים המתוקנים מארצות הברית שיעור התמותה הוא 20 לשני מיליון, כלומר פי 20 מאשר באוסטרליה וניו זילנד. גם הממסד במדינות האלה דוחף (אך לא מחייב) לקבל את הזריקות, אלא ששם האזרחים אינם נענים לג'אבס.

מצד אחד האוכולוסיה נתונה לשטיפת מוח שקוראת לה להתחסן מבלי לשקול את הסיכונים שכרוכים בטיפול רפואי מיותר, ומצד שני הן ה-CDC והן מכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב (NIH) מתעלמים מהיתרונות הגדולים של תזונה מתאימה ושל רמה מספקת של ויטמין D, זאת למרות שקיים גוף מחקרים גדול שמוכיח ששום אדם שיש בגופו רמות נאותות של ויטמין D אינו צפוי לסבול משפעת חורפית וממחלות קור אחרות.

בקליניקה שלי אני מציע טיפול קצר וקולע לשפעת באמצעות מכשיר הביקום, שב-90% מהמקרים מעביר את השפעת תוך 15 דקות. בנוסף, קיים הטיפול באוזון, שגם הורג וירוסים וגם מחזק את המערכת החיסונית, כל זאת כמובן ללא שימוש בתרופות רעילות.

סטיב ג'ובס – קורבן של הסרטן או של הטיפול בו?

מותו בגיל צעיר של סטיב ג'ובס, איש שהיו לו האמצעים להשגת הטיפול הרפואי הטוב ביותר, חוזר ומעלה שאלות לגבי הדרכים הקונבנציונליות להתמודדות עם מגיפת הסרטן

הלילה הלך לעולמו סטיב ג'ובס, מייסד חברת אפל. ג'ובס היה חלוץ טכנולוגי, יוצר ומקור השראה שנפרד מחייו בגיל 56 לאחר מאבק במחלת הסרטן. מייק אדמס מ-Natural News מסביר למה הטיפול הקונבנציונלי בסרטן קיצר את חייו של האיש רב ההשפעה הזה.

סטיב ג'ובס, 2011-1955 (צילום מאתר apple)

ג'ובס נפטר חודשים ספורים לאחר שהחל הטיפול במחלתו במרכז הסרטן של סטנפורד בפאלו אלטו, קליפורניה. בצילומים שלו מהתקופה האחרונה הוא נראה כמו הצל של עצמו, רזה שברירי וחסר חיים – סימנים אופייניים לרעילות שמקורה בכימותרפיה ולנזקי ההקרנות. את הכימותרפיה ג'ובס קיבל במרכז לטיפול בסרטן ואת טיפולי הרדיותרפיה, שהיו סודיים במשך זמן מה, קיבל במרפאה אוניברסיטאית בבאזל שבשווייץ.

על פי Fortune Magazine ג'ובס עבר גם השתלת כבד, מה שגרם לרבים לתהות איך זה שאדם מהאליטה הכלכלית מקבל כבד "בהזמנה" בעוד כל חולה אחר ממתין בתור להשתלת אברים. על פי האתר Roc4Life.com לא ברור אם ג'ובס אכן נפטר מסרטן או מהשתלת הכבד הסודית שעבר ב-2009.

בכל מקרה, אומר אדמס, ידוע שג'ובס עבר שלושה סוגי טיפולים קונבנציונליים קשים: כימותרפיה, רדיותרפיה וניתוח השתלה.

"סטיב ג'ובס לא יכול היה לשנות את חוקי הביוכימיה," כותב אדמס. "כאשר מרעילים את הגוף האנושי, התוצאה היא הידרדרות ובסופו של דבר כיבוי של הגוף. כימותרפיה אינה עובדת! עובדה זו צריכה להיות ברורה עכשיו, ועדיין בכל שנה עוד ועוד אנשים בוחרים בכימותרפיה כצורת המוות שלהם – אנשים כמו פארה פוסט, פטר ג'נינגס, פטריק סווייזי, מייקל דאגלס ורבים אחרים."

תרומתו של ג'ובס לחברה הייתה יכולה להימשך עוד 20 שנה, אך "שארית חייו נגנבה ממנו על ידי תעשיית התרופות והרעלים שלה," מוסיף אדמס. הוא אומר שמערכת הבריאות הורסת את החברה שבה אנו חיים. אדמס מתכוון כנראה למערכת הבריאות בארצות הברית, אבל הדבר נכון לכל המדינות "המתקדמות", כולל ישראל עם מערכת הבריאות הקורסת שלה.

אי אפשר להאשים את "תעשיית הסרטן" בגרימת מחלתו של ג'ובס. "יש סיבות אחרות שמביאות לסרטן – ככל הנראה שילוב של חסרים תזונתיים וחשיפה לרעלנים מהסביבה," אומר אדמס. "ועדיין ממסד הסרטן לא אומר לאנשים דבר בנוגע לתיקון חסרים תזונתיים ברורים שמובילים לסרטן, אף על פי שאת רוב סוגי הסרטן ניתן למנוע במחיר של כמה אגורות ביום."

שילוב פשוט של ויטמין D וסלניום כל הנראה יכול למנוע 80% ממקרי הסרטן בארצות הברית, טוען אדמס, אבל כל הגופים מהמיינסטרים שעוסקים במניעת סרטן לא מעיזים להמליץ על המרכיבים האלה. הוא מסיים בשאלה שלא רבים מעזים לשאול: "אם הפתרונות האלה היו זמינים עבור כולם, איך תעשיית הסרטן הייתה משמרת את הרווחיות שלה?"

כלי העבודה שלי (5) – אוזון, המשך

איפה שיש אוזון יש חמצן זמין. מכיוון שאספקה תקינה של חמצן מהותית לתפקודם של התאים, חשיפה לאוזון עוזרת לגוף להילחם במחלות ולהשתקם

מולקולת האוזון היא למעשה מולקולת חמצן (O2) שיש בה אטום חמצן נוסף, כך שמתקבל O3. מבחינת חשמלית, מולקולת האוזון היא אנרגטית במיוחד, בלתי יציבה ולכן מגיבה במהירות. האוזון נוצר מחמצן באטמוספרה. הוא כבד מאוויר ולכן שוקע מטה. הוא נקשר לחלקיקים שבהם הוא פוגע, מחמצן אותם וכך מטהר את האוויר.

ברשומה הקודמת תיארתי את יתרונותיו המיוחדים של השימוש באוזון לריפוי. מדובר בעצם באספקת חמצן זמין שמחזקת את רקמות הגוף מחד ופוגעת בגידולים ובמחוללי מחלות מאידך. הפעם אני מציג פנים מעניינים נוספים של החומר O3, שהחשובים בהם הם תרומתו של האוזון לחיזוק המערכת החיסונית ולבלימת תהליכים סרטניים.

(צילום: roadscum, flickr)

המערכת החיסונית נשלטת על ידי המערכת הלימבית באמצעות בלוטת התימוס. המערכת הלימבית שולטת גם על רגשות ולכן הפרעות רגשיות משפיעות על החיסוניות. מחקר של ד"ר גלן ריין ממכון הארטמאת בקליפורניה, העוסק בקשר בין לב לתודעה, מצא שבלוטת התימוס מושפעת מפעימות הלב. קצב לב לא סדיר שנגרם עקב מצב רגשי בעייתי גורם לדיכוי המערכת החיסונית. הוא גילה גם שניתן לאמן אנשים לשלוט בקצב הלב שלהם ובכך להגביר את החיסוניות שלהם.

מכיוון שאוזון מרגיע ומשכך כאב, ייתכן שטיפול באוזון מביא לשיקום של קצב הלב, ולדבר יש תפקיד בחיזוק המערכת החיסונית. האוזון כבר משמש לטיפול בהפרעה בקצב הלב. לפיכך, טיפול ממושך באוזון מחזק את המערכת החיסונית בכך שהוא תורם לרוגע ולקצב לב מאוזן על ידי שיפור זרימת הדם וניקוי כלי הדם.

שני שלישים מהגוף שלנו הם בעצם מים. מבחינת משקל, החמצן מהווה 8/9 מהמים, כך שאנחנו מורכבים מ-50% חמצן. הדרך הטובה ביותר להגיע לבריאות מיטבית היא לספק חמצן לכל תא בגוף. ככל שהמערכת רוויה יותר בחמצן אנו יכולים להפיק יותר אנרגיה ולייצר פחות פסולת. האנרגיה הנדרשת לשמירה על תפקוד טוב נוצרת על ידי התחמצנות של סוכר. אספקה טובה של חמצן מאפשרת לגוף לבנות את עצמו ולתחזק את המערכת החיסונית. תאים בריאים דורשים סוכר, חומצות אמינו, הורמונים, אנזימים וחמצן. ד"ר מג'יד עלי, שאותו אני חוזר ומזכיר בבלוג הזה, מדגיש במאמריו את חשיבותו של היעדר החמצן בגרימת חולי ולעומת זאת את תפקידה של אספקת החמצן בתהליכי החלמה ובשמירה על הבריאות.

טיפול באוזון עוזר לגוף לקבל את החמצן שלו הוא זקוק, וכפי שהסברתי ברשומה הקודמת, הוא פוגע בטפילים ובמזהמים שאינם יכולים להתקיים בסביבה רוויית חמצן.

ממצאים שהתפרסמו בתחילת שנות ה-50' הראו שמחסור בחמצן ממלא תפקיד מרכזי בהפיכתם של תאים לסרטניים. חמצון בלתי מספק בתאים גורם להצטברות רעלנים בהם. הצטברות הרעלנים גורמת להיווצרות גידולים שאוספים אליהם את הרעלנים האלה. גם אלרגיות נקשרו לתהליך התחמצנות מוחלש. הגוף הופך רגיש לחדירתם של חומרים מבחוץ, ורגישות זו יכולה לפחות אם מנגנון ההתחמצנות מתחזק ומשתקם. בנוסף, מחסור בחמצן ברקמות הוא אחד הגורמים החשובים להתפתחותן של מחלות ניווניות.

בדוח של ד"ר מייקל קרפנדייל שהתפרסם במגזין Science ב-1980 נאמר שאוזון מחליש את התפתחותם של תאים סרטניים בגוף האדם. חשיפה לרמות מתאימות של אוזון פוגעת בתאים הסרטניים אך לא בתאים הבריאים, כפי שנראה בטיפול בסרטן בריאות, בחזה וברחם.

מה שמבדיל תאים בריאים מתאים חולים? כל התאים משיגים אנרגיה באמצעות גלוקוז, אלא שתאים בריאים שורפים גלוקוז על ידי חמצון ואילו תאים חולים מתסיסים גלוקוז בתהליך אנאירובי ומייצרים כמות גדולה של חומצה לקטית. התהליך מייצר רק שישית מהאנרגיה שמייצר תהליך חמצון בריא, כך שהתאים הסרטניים נמצאים ברעב מתמיד לאנרגיה ולכן יש להם תיאבון עצום לסוכר. המצב הזה הופך דומיננטי אלא אם רמת החמצן מועלית בחדות.

קל לראות כיצד טיפול באוזון, בשילוב עם תזונה בריאה, תוספים לפי הצורך, פעילות גופנית והתייחסות לבעיות רגשיות עשוי לפתור את הבעיות שהוזכרו לעיל שנגרמות בשל רעב לחמצן בתאים.

רגע לפני שנכנסת השנה החדשה...

אני רוצה לאחל למטופליי, עמיתיי, קוראי הבלוג שלי ולכל עם ישראל -

שלכם, גדעון רז

(צילום תפוחים: Tecfan, flickr)

כלי העבודה שלי (4) – אוזון

החדרה של אוזון אל הגוף באמצעים שונים מעניקה לרקמות אספקה של חמצן ועוזרת לגוף להתגבר באופן הבטוח ביותר על רעלנים, חיידקים, נגיפים, גידולים ושורה ארוכה מאוד של פגיעות חיצוניות ופנימיות

אני חוזר אל סדרת הרשומות שעוסקות בכלי העבודה שלי. אחד הכלים החשובים ביותר עבורי וברפואה בכלל הוא אוזון. מולקולת האוזון (O3) בנויה משלושה אטומי חמצן. שימוש נכון באוזון רפואי מסייע לחילוף החומרים, מחטא, מסלק רעלנים, משפר את אספקת החמצן לרקמות וקוטל מחוללי מחלה אנאירוביים, כמו חיידקים ונגיפים, שאינם יכולים להתקיים בסביבה עשירה בחמצן.

האוזן אינו תרופה אלא חומר שעוזר למערכות הגוף לפעול טוב יותר באמצעים שכבר עומדים לרשותן. חמצן הוא היסוד החשוב ביותר לתפקוד גוף האדם, והאוזון פשוט מספק לו אותו ברמות גבוהות ובזמינות מיטבית.

                                                                          (צילום: soeperbaby, flickr)


טיפול באוזון נחשב לטיפול הרפואי הבטוח ביותר, עם 0.000007% בלבד תופעות לוואי (על פי מחקר של German Medical Society מ-1980 שבו השתתפו 5,579,238 מטופלים). השימוש באוזון לצרכי ריפוי החל בסוף המאה ה-19 והתפתח לא מעט בזכותו של הממציא ניקולאי טסלה שמכר מכונות אוזון לרופאים. האוזון שימש מראשית הדרך לטיפול באנמיה, סרטן, סוכרת, שפעת, שעלת, הרעלות שונות, אסתמה ועוד ועוד. ד"ר אוטו וורבורג, הודיע ב-1926 שהגורם לסרטן הוא מחסור בחמצן ברמה התאית. הוא קיבל פרס נובל לרפואה ב-1931 ושוב ב-1944 והיה האדם היחידי בעולם שקיבל את הפרס פעמיים. חוץ ממנו פיגורות נודעות רבות מעולם הרפואה פרסמו ספרים ומאמרים על תכונותיו המרפאות של האוזון, אבל ב-1933 החל הדיכוי של הטיפול באוזון על ידי האיגוד הרפואי האמריקאי בשל החשש שהוא מתחרה בטיפול התרופתי.
עם זאת, התחום ממשיך להתפתח. בגרמניה, למשל, יש 7,000 רופאים שמשתמשים באוזון במרפאותיהם. ב-1992 הרוסים חשפו את הטכניקות שלהם לטיפול באמצעות בועות אוזון במי מלח בנפגעי כוויות, טיפול שהניב תוצאות מצוינות. היום טיפול באוזון מוכר בגרמניה, צרפת, איטליה, רוסיה, רומניה, הרפובליקה הצ'כית, פולין, הונגריה, בולגריה, קובה, יפן, מכסיקו, חמש מדינות בארה"ב וגם בישראל.

מה האוזון עושה?
הוא משבית פעילות של חיידקים, נגיפים, פטריות וחד-תאיים מסוג פרוטוזואה.
האוזון מחזק את מחזור הדם על ידי הפחתת קרישיות, שיפור הגמישות וכושר נשיאת החמצן של תאי הדם האדומים, שיפור הזרימה וצמצום משקעי הפלאק בכלי הדם.
האוזון מעורר חילוף חומרים של חמצן ומגדיל את כמות החמצן שמגיעה לרקמות.
האוזון מפרק גידולים ממאירים על ידי חמצון השכבה השומנית החיצונית שלהם.
בשילוב עם תזונה נכונה, פעילות גופנית ושימוש בצמחים, טיפול באוזון לא רק עוזר להחלמה ממחלות ופציעות, הוא גם מקטין את הסיכון למחלות ניווניות, מגביר את החיוניות ומאט תהליכי הזדקנות.

בנשים קל יחסית לטפל באוזון על ידי הזרמת אוזון אל הגוף דרך הנרתיק. האוזון זורם משם אל הרחם, החצוצרות ומשם אל חלל הבטן. ניתן לטפל כך בבעיות כבד ובדלקות אגן. זוהי גם דרך טובה להביא את האוזון את מערכת הלימפה. אצל גברים, על מנת לנקות את מערכת הלימפה באמצעות אוזון נדרשת חליפה מיוחדת או סאונה, שבה האוזון נכנס אל הגוף דרך נקבוביות העור באופן שנחשב מהנה למדי. האוזון חודר לגוף ומחמצן רעלנים ברקמות השומן, בלימפה ובדם. הגוף מזיע את הרעלנים המחומצנים החוצה ומונע את הצטברותם בכבד ובמעי הגס, האדם יוצא מהסאונה רגוע מאוד. אני משתמש בשתי שיטות הטיפול – הנרתיקית והסאונה - בקליניקה שלי.
דרך נוספת שבה אני משתמש באוזון היא נשימת האוזון דרך שמן זית, כטיפול באסתמה, ברונכיט ודלקת ריאות. האוזון יוצא מהמחולל, עובר דרך שמן זית ומגיע למסכת החמצן שעל פני המטופל.
כשמחדירים בועות אוזון במשך שבועות לשמן זית, השמן משתנה עד שהוא הופך לג'ל אך אינו מתחמצן. בג'ל משתמשים לטיפול בחתכים, פציעות עור, כוויות, עקיצות פריחות, הרפס ועוד. אני משתמש בגרסה שבה יש שמן קיק במקום שמן זית, וקורא לזה "קיקאוזון". הקיקאוזון בשילוב עם רייף משמש אותי לטיפול בכאבים, פטרת, בעיות בכבד, בטחול ובלבלב.
אני עובד גם עם החדרת אוזון דרך האוזניים, טיפול שאני מכנה "אוזוניים".

חיים מפלסטיק: הסביבה וההורמונים

אנחנו חשופים באופן קבוע לרמה נמוכה של כימיקלים שמשפיעים על המערכת האנדוקרינית שלנו. רק כעת מתחילים לחקור את הנזקים האורבים בפתח

הנה עוד דוגמה, ולא מהסוג המעודד, על השפעת הזיהום הסביבתי על בריאות הציבור. הפעם מדובר בכימיקלים שנמצאים כמעט בכל מקום ומשפיעים על המערכת ההורמונלית שלנו.

המערכת האנדוקרינית מווסתת תהליכים גופניים חיוניים כמו גדילה, תגובה לסטרס, התפתחות והתנהגות מינית, ייצור וניצול אינסולין, קצב חילוף החומרים, תבונה והתנהגות, ואת היכולת להתרבות.
ההורמונים שבהם "משתמשת" המערכת האנדוקרינית הם כימיקלים טבעיים כמו אינסולין, טירוקסין, אסטרוגן וטסטוסטרון שמשפיעים על תאי מטרה ספציפיים בגוף. האינטראקציה מתרחשת באמצעות מנגנונים שונים, למשל מנגנון שניתן לדמותו למפתח ומנעול. לדוגמה, תאי מטרה ברחם מכילים רצפטורים, כלומר "מנעולים", שאליהם יכול להתחבר ההורמון הנשי אסטרוגן – כ"מפתח". ההתחברות מעוררות תגובה ביולוגית, כמו ויסות הביוץ או סיום היריון. בנוסף, ההורמונים שולטים גם על העברת מידע, פעילות אנזימטית ושינוי התבטאות של גנים.

חומרים שמשפיעים על המערכת האנדוקרינית נמצאים כמעט בכל מקום, למשל בצעצועי פלסטיק (צילום: amy_b, flickr)

ב-60 השנים האחרונות, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות, מספר גדל והולך של הורמונים סינתטיים נכנס לשימוש בייצור של כמעט כל דבר שאנחנו קונים. ההורמונים המלאכותיים הפכו לחלק מהסביבה הביתית שלנו, הם נמצאים בתכשירים קוסמטיים, בחומרי ניקוי, בצעצועים של ילדים ושל תינוקות, במיכלים לאחסון מזון, בשטיחים וברהיטים, במחשבים, טלפונים ובמכשירים שונים.

אנו נתקלים בהורמונים שמוכלים בפלסטיק במכוניות, משאיות, מטוסים, רכבות, ציוד ספורט, ציוד מחנאות, ציוד רפואי, חומרים דנטליים ובתכשירים רפואיים. הם משמשים כחומרים מעכבי בעירה שמאפשרים לנו להפעיל מחשבים וגופי תאורה. במקום עץ ומתכת, פלסטיק ושרפים סינתטיים משמשים לבניית בתים ומשרדים. חלק גדול מקוטלי החרקים הם חומרים שפועלים על המערכת האנדוקרינית. אנו חשופים ברמה נמוכה, אך יום-יומית ומתמדת, לחומרים האלה. רק כעת הקהילה האקדמית מתחילה לבדוק את השפעת החשיפה להם על בריאות הציבור.

עד היום, כך לפי אתר ארגון TEDX, העוסק בחקר ההשפעות הסביבתיות על המערכת האנדוקרינית, אף אחד מהכימיקלים שנמצאים בשימוש, כמו אלה המוזכרים לעיל, לא נבדק באופן יסודי בהקשר של שיבוש המערכת האנדוקרינית. מבדקי רעילות מסורתיים לא תוכננו לבחון את ההשפעה על המערכת האנדורקרינית או חשיפה ברמה נמוכה.

אחד הגורמים המרכזיים לזיהום בחומרים שמשבשים את הפעילות האנדוקרינית הוא תעשיית הדלקים (גז טבעי, פחם ונפט), על שלבי הייצור השונים, מהשאיבה או הכרייה ועד ייצור החומרים הסיתטיים המופקים מהם. המזהמים נמצאים בכל חלקי כדור הארץ, כולל הרחם.

ב-1991 קבוצת חוקרים בינלאומית קבעה: "אם המטען הסביבתי של משבשים הורמונליים לא יישלט ויופחת, קשת רחבה של הפרעות בקרב האוכלוסייה תהפך לאפשרית."

באילו הפרעות מדובר? מתחילת התפתחותו של העובר, כשהוא עדיין רק צבר של תאים, ריכוזים מזעריים של הורמונים יכולים להשפיע על כל אחת ממערכות הגוף שלנו. מאות מחקרים מדעיים הדגימו ליקויים אנדוקריניים במערכת העצבים המרכזית, במערכות החיסון וחילוף החומרים ובבלוטות. שינויים שהתגלו לאחרונה ונגרמו בשל הפרעות סביבתיות למערכת האנדוקרינית, ברמת הגנים, המולקולות והסביבה התאית, עשויים לא לבוא לידי ביטוי במשך עשרות שנים, אך לעבור בתורשה דרך דורות רבים. החוקים הקיימים היום להגבלת השימוש בכימיקלים רעילים לא יוכלו להגן עלינו בטווח הרחוק.

כאן תוכלו למצוא רשימה של TEDX ובה הכימיקלים משבשי המערכת האנדוקרינית.