קרינה גורמת לא רק סרטן, אלא גם ליים

ליים היא מחלה קשה שהולכת והופכת נפוצה ככל שכדור הארץ מזדהם בקרינה רדיואקטיבית. גם לטפילים ולמתכות כבדות יש חלק במשחק הזה

ברשומה הקודמת שעסקה במחלת ליים תיארתי את התפתחות המחלה ואת הקושי לאבחן אותה בשל ריבוי התסמינים האופייניים למחלות רבות אחרות. הפעם אני רוצה להסביר את הקשר בין ליים לבין חשיפה לקרינה, בעיה שהולכת ומחריפה.

 ב-2005 התחלתי לחקור את הליים ולטפל בחולים. הבחנתי שמיד אחרי קבלת טיפול, המטופלים חלו. הם הרגישו רע במשך יומיים ואז שוב חשו בטוב. התרשמתי שהגוף משחרר קרינה והבנתי שהליים נותן הגנה מפני קרינה. בנוסף, יש עדויות לכך שמתכות כבדות נותנות הגנה מליים ושטפילים נותנים הגנה ממתכות כבדות. נשמע מסובך? בפשטות ניתן לומר שגוף שנחשף לקרינה "ישמח" לאמץ טפיל כמו ליים, וגוף חולה בליים "ישמח" לאמץ מתכות כבדות.

ספירוקטה, החיידק שגורם לליים, הוא חיידק שיכול לחיות בלי דופן תא או עם דופן תא והוא גם החיידק שגורם לעגבת (סיפיליס). בימים עברו טיפלו בעגבת באמצעות המתכת הכבדה כספית.

טפילים וקנדידות מגנים נגד מתכות כבדות על ידי כך שהם סופחים ואוגרים אותן בתוכם, לכן מבחינתי קנדידה היא רק תסמין לנוכחות מתכות כבדות בגוף המטופל או לעלייה בקרינה הסביבתית. בגוף האדם יש מתכות כבדות שהגיעו אליו דרך כספית בסתימות שיניים, זיהום אוויר, אכילת דגי ים וכו'. אם הורגים את הטפיל, המתכת הכבדה משתחררת בחזרה לגוף. אם מנקים את המתכות מהגוף, בסופו של דבר הטפילים יורדים מעצמם או שהגוף מסוגל להילחם בהם.

זהירות, קרינה בגרנד קניון (צילום: Al_HikesAZ, flickr)

יש אנשים שקשה יותר להם לשחרר מתכות. אם האדם נדבק בליים, הגוף נאחז במתכות כי הן מגנות עליו מהליים. היום 10% מהיתושים מעבירים ליים, לכן רוב האנשים נגועים בחיידק, אבל זה לא אומר כמובן שכולם חולים. אלה המצויים בסכנה מוגברת הם האנשים הרגישים לקרינה. הקרינה הסביבתית נמצאת בעלייה מתמדת ויותר אנשים שהיו עמידים בעבר, עכשיו חולים.

 אני מחזק את עמידותו של המטופל בפני קרינה. כאשר חיפשתי בגוגל את הערך radiation and Lyme (קרינה וליים) כדי לראות אם מישהו חושב כמוני, מה שמצאתי היה התייחסות לשכיחות המחלה באזורים הסמוכים לכורים גרעיניים. ילד אחד בעיר ליים שבמדינת קונטיקט בארצות הברית אהב לשחות בנחל. הוא חלה בלוקמיה וקבוצה מתושבי המקום ניסו לתבוע את תחנת הכוח הגרעינית הסמוכה לעיר ואת הרשויות. זה כמובן לא הלך להם.   

במאמר הזה מהאתר Rethinking Cancer מדברים על ליים כמחלה שהיא תוצאה של חשיפה לקרינה, ממש כמו סרטן. האתר מבקר את הרשויות שמזהירות את האזרחים מפני חשיפה לקרציות ומפרסמות נהלים להימנעות מהטפיל והנחיות לזיהוי המחלה, תוך התעלמות מהעובדה שהמחלה נפוצה באזורים מזוהמים בקרינה. בעוד מקובל להתייחס לליים כאל "המחלה החקיינית" מפני שהחולים בה מציגים אוסף גדול מאוד של סימפטומים של מחלות שונות, החל משפעת ומחלות שגרוניות וכלה בדיכאון ובעיות בזיכרון, ב- Rethinking Cancer אומרים שכל התחלואים האלה הם פשוט תוצאה של חשיפה לקרינה. הם כותבים בסארקזם: "ברושור נוסף ומורחב יותר של הקרן האמריקאית למחלת ליים מציע שהדרך הטובה ביותר לשלוט בקרציות היא להשתמש בקוטלי חרקים כמו דורבן, סווין וטמפו. נראה שהסביבה הבטוחה ביותר היא משטחי דשא סינתטי עם שיחים מפלסטיק תחת כיפה רוויה בקוטלי חרקים ובקרינה גרעינית, זוהי אינה סביבת קיום לשום צורת חיים מוכרת."

היתרון של הציוד שבו אני משתמש לטיפול בליים הוא האפשרות לאבחן את המחלה בזמן אמת. יתכן שיש גם חסרונות. מבחינתי תיאוריה כמו שמציג האתר Rethinking Cancer היא באופן כללי בכיוון המחשבה שלי. גם הם וגם אני מזהים את אותו מזהם שצריך להוריד מכדור הארץ – קרינה רדיואקטיבית. לתיאוריה שלי יש השלכות טיפוליות שאני מיישם ושהוכיחו את עצמן. אם צדקתי קלינית וטעיתי בתיאוריית התפתחות המחלה, זהו רק צעד בהתפתחות המדע.

טיפת מידע

אחיות טיפת חלב בישראל מסרבות להתחסן נגד שעלת. החדשות האלה פורסמו באתרים חו"ל זמן רב לפני שפורסמו בעיתון ישראלי. מעניין למה

ב-8 במאי פרסמתי רשומה שהתבססה על ידיעה מאתר אינטרנט אמריקאי שדנה בסירובן הגורף של אחיות טיפת חלב בישראל להתחסן נגד שעלת ובמחקר שניסה להבין מדוע.

 ברשומה כתבתי: "אחיות טיפת חלב בישראל מסרבות לקבל חיסון נגד שעלת. עולה השאלה מדוע אחיות שמחסנות ילדים ותינוקות מסרבות לקבל את החיסון בעצמן על אף שיצאה הנחיה רשמית שאחיות טיפת חלב חייבות לקבל את החיסון הזה. רק 2% מהן קיבלו את החיסון בתום שלושה חודשים ממתן ההנחיה. הרשויות נותרו המומות והתוצאה הייתה מחקר שפורסם בכתב העת Vaccine שכותרתו: 'מה עומד מאחורי שיעורי ההתחסנות הנמוכים בקרב אחיות שמטפלות בתינוקות.'"

 רק אתמול, סוף סוף, העיתונות הישראלית הקדישה כתבה למחקר המעניין ששואל מדוע האחיות מסרבות להתחסן ומצביע על היעדר אמון של עובדי מערכת הבריאות במערכת שהם עצמם משרתים. אני ממליץ כמובן לקרוא את הכתבה ב"הארץ", אבל מה שמעניין אותי הפעם זה נושא אחר.

אחיות טיפת חלב בישראל מסרבות להתחסן נגד שעלת. משרד הבריאות היה מעדיף שלא תדעו את זה

האם חזרנו למצב שהיה כאן בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, כאשר העיתונות פעלה תחת עינה הפקוחה של הצנזורה? אז העיתונים רוסנו "מטעמי ביטחון" וכדי שהידיעות בכל זאת יגיעו אלינו, בהיעדרן של אינטרנט ורשתות חברתיות, סדר הפעולה היה כזה: הידיעות הודלפו לעיתונות הזרה ואז הגיעו אלינו בתוספת הפתיח "ממקורות חוץ נמסר ש..." יכול להיות שמה שנתפס כאיום הביטחוני היום הוא סרבני החיסונים?

המחקר ששואל מדוע אחיות טיפת חלב, המחסנות של המדינה, מסרבות להתחסן בעצמן, בוצע במסגרת אוניברסיטת חיפה ומשרד הבריאות. איפה היו היח"צנים והדוברים שממהרים לשגר קומוניקטים לעיתונות כשצריך להפחיד את הציבור ולהאיץ בו להתחסן נגד שפעת?

אגב, אם יורשה לי, אצטט בכל זאת משהו מעניין מהכתבה ב"הארץ" שלא התפרסם בחו"ל:
"לדברי הפרופ' שמואל רשפון, מנהל לשכת הבריאות במחוז חיפה במשרד הבריאות ויו"ר הוועדה המייעצת למחלות זיהומיות וחיסונים במשרד הבריאות, השותף בעריכת המחקר, 'בעיית אמון של עובדי מערכת הבריאות בהנחיות היוצאות מהמערכת אינה בעיה ישראלית'.
במילים אחרות: לא רק בישראל אחיות מפקפקות בחיסונים.       

ליים – המחלה המתעתעת

ליים היא מחלה רב-מערכתית קשה המועברת בעיקר על ידי קרציות וגורמת סבל רב לחולים בה. למרבה הצער אבחון שגוי דן את החולים לסבל כפול

לפני ארבע שנים התפרסם באתר  Psychology Todayמאמר של פמלה וויינטראוב המתאר את מסכת הייסורים שהיא ובני משפחתה עברו לאחר שכולם – וויינטראוב, בעלה ושני בניהם – נדבקו במחלת ליים  מיד לאחר שעברו לגור באזור מיוער במחוז רוצ'סטר במדינת ניו יורק.
עבר זמן רב עד שהבינו מה קורה להם. ההורים החלו לסבול מכאבי ראש, כאבי מפרקים, תשישות, בלבול וסרבול מתמשכים, עד כדי כך שהתקשו להמשיך בעבודתם. הבן הצעיר היה זקוק לכל כך הרבה שעות שינה, עד שנפלט מבית הספר. הבן הבכור הוכה בצורה הקשה ביותר עד שהפך נכה לחלוטין – מנטלית וגופנית.
אף רופא לא התקרב אפילו לאבחון הנכון, עד שהציל את המצב דווקא פסיכיאטר שאליו פנו עם הבן הגדול. אותו פסיכיאטר קבע שלא ייתכן שמחלת נפש היא הסיבה לכל התסמינים שמהם סובל הנער ושלח אותו לבדיקות גופניות. 14 משאבות דם נלקחו מגופו של החולה, וכשהתוצאות חזרו הוא נמצא חיובי רק למחלה אחת – ליים. למרות האבחון, בשלב זה רק התחיל הסיוט של המשפחה מפני שהגדרת המחלה והטיפול בה שנויות במחלוקת.

אם ננשכתם על ידי קרצייה, עקבו אחר התפתחות תסמינים (צילום: John Tann, flickr)

ליים היא מחלה רב-מערכתית שפוגעת בעיקר במערכת העצבים ומועברת על ידי נשיכת קרצייה. אבחון וטיפול מוקדמים ככל האפשר קריטיים. למחלה יש מספר שלבים:

בשלב הראשון יופיעו כאבי ראש, חבורה גדולה באזור הנשיכה ואולי חבורות נוספות בגוף וכן תסמינים שדומים לאלה של שפעת. בהמשך יופיעו תגובות דלקתיות ואלרגיות שונות.
השלב השני מתאפיין בתסמינים לבביים ונוירולוגיים. השלב יתחיל עם תסמינים כמו כאב ראש, פוטו-פוביה (פחד מאור), הקאות, נוקשות של הצוואר ותופעות אחרות הקשורות לפגיעה במערכת העצבים. בהמשך יופיעו תסמינים גופנים ורגשיים חמורים אחרים, כולל דיכאון, שיתוק של הפנים, פגיעה בשמיעה ופגיעה בעצב הראייה.
השלב השלישי במחלה מתאפיין בדלקות מפרקים ובמחלות מפרקים קשות אחרות.

תסמינים נוספים שקשורים בליים יכולים להיות אפילו הפרעה דו-קוטבית, אוטיזם, אלצהיימר פיברומיאלגיה, טרשת נפוצה ועוד. כפי שניתן להבין, התסמינים, שמניתי רק חלק מהם, כה מרובים כך שהסבל של החולה כפול – הוא סובל גם ממחלות חמורות וגם מהקושי של הרופאים לאבחן את הגורם להן. אם זה לא מספיק, אז הבדיקה המקובלת ביותר לזיהוי מחלת ליים מחמיצה כ-35 מהמקרים (לפי נתונים מארצות הברית).

 כאמור, ההידבקות במחלה נגרמת על ידי נשיכת קרצייה. לא כולם מפתחים את התסמינים, אך יש כאלה שיפתחו אותם כעבור זמן ואולי אף ישכחו שננשכו על ידי קרצייה. הטיפול הקונבנציונאלי כולל נטילת אנטיביוטיקה והוא ארוך וקשה. ניתן לצמצם או למנוע את התפתחות המחלה על ידי חיזוק המערכת החיסונית וקיום אורח חיים בריא הכולל פעילות גופנית, תזונה נאותה, נטילת תוספי תזונה מתאימים, ניקוי רעלים וכן שמירה על בריאות רגשית. מובן שאם שוהים באזור שעלול להיות נגוע בקרציות או בסביבת בעלי חיים שאינם מטופלים, יש לבדוק בהקדם אם ננשכתם על ידי הטפיל.

אני מאבחן ומטפל בליים מאז 2005. פיתחתי (עם שותף) שיטה לאבחון ולטיפול במחלה לאחר שהשקעתי שנה של לימוד, מחקר קליני בקליניקה שלי ונסיעה לאמריקה להשתלם אצל ד''ר קלינגהרדט, רופא אמריקאי-גרמני מומחה בכיר למחלות עצבים. באותו הזמן משרד הבריאות טען שמחלת ליים כלל אינה קיימת בארץ. אולם, אני אבחנתי כ-250 איש עם ליים. מתוך אותם מאובחנים, כ-30 שלחו דם למעבדות טובות באמריקה (באמריקה כולה יש רק שלוש מעבדות הנחשבות טובות לאבחון ליים), נסעו לאמריקה להיבדק או חיים שם באופן קבוע. 29 מהחולים הללו חזרו עם בדיקות חיוביות, כאשר גם במעבדות טובות יש כ-30% החמצה (תוצאה שלילית שגויה).

מטרידה העובדה שכ-10% מהיתושים עלולים היום לשאת את החיידקים שגורמים לליים. ליים מתפתח לכדי מחלה שגרונית אם האדם ננשך על ידי קרצית האקסודוס. כאשר הליים מועבר בדרכים אחרות, הוא עשוי להתפתח בצורות שונות.

עוד כמה עובדות: רוב האנשים הסובלים ממחלות אוטואימוניות הם עם ליים. 90% מהילדים האוטיסטים הם עם ליים. הניסיון הקליני שלי מצביע על עליה בקרינת רקע, כולל מאורניום מדולל ופוקושימות למיניהן וזהו הגורם המעודד התפתחות ליים.

בקע סרעפתי - איך הוא נגרם ומה עושים איתו

אנשים רבים סובלים מבקע סרעפתי, שהגורמים לו הם בדרך כלל אורח חיים. למרבה הצער לרפואה הקונבנציונאלית אין פתרונות. אני מציע כמה דרכים לשיפור המצב - אצלי בקליניקה ואצלכם בבית

בקע סרעפתי הוא מצב שעלול לייצר מספר תסמינים, ביניהם:
כאב או אי-נוחות מאחורי עצם החזה, בדרך כלל בקרבת החלק התחתון של בית החזה. זהו תסמין הדומה מאוד להתקף לב.
קשיי בליעה-  תחושת החסימה בבית החזה התחתון מקשה על המזון לעבור אל הבטן
צרבת 
גיהוק כרוני

האנטומיה של בקע סרעפתי
חלל החזה של האדם מופרד מחלל הבטן על ידי שריר גדול ושטוח – הסרעפת. הסרעפת נמצאת בערך באמצע הגוף, ממש מתחת לגבול התחתון של הצלעות. הקיבה יושבת מתחת לסרעפת, באזור הנחשב מבחינה טכנית לחלל הבטן. הוושט יושב מעל הסרעפת ונחשב על כן לאיבר של חלל החזה. בסרעפת יש פתח שמאפשר לוושט לנוע מחלל החזה לחלל הבטן, שם הוא נפגש עם הבטן.
בקע סרעפתי הוא מצב שבו החלק העליון של הבטן גולש דרך החור בסרעפת כלפי בית החזה. התוצאה היא לחץ על דפנות הוושט, מה שעלול לגרום לאחד או יותר מהתסמינים שהוזכרו לעיל.

מעשה בחמישה בלונים. הניפוח שלהם על בסיס יומי יכול לעזור לסובלים מבקע סרעפתי (צילום: franz88, flickr)

למה זה קורה? יש אנשים שנולדים עם הפגם הזה, אבל בדרך כלל בקע סרעפתי נגרם כתוצאה מאורח חיים המביא להיחלשותן של הסרעפת ושל רקמת החיבור הנמצאת בתוך החור בוושט ומסביבו. לחץ נפשי, לחץ פיזי, היעדר מנוחה מספקת, עודף משקל ועישון סיגריות הם הגורמים השכיחים ביותר בסגנון החיים שיכולים לתרום להתפתחות של בקע סרעפתי.

מה עושים נגד זה? לפני כ-20 שנה עבדתי עם כירופרקט זקן שיום אחד לימד אותי איך להרים רחם אשר צנח (לא, זה לא היה טיפול ממש אינטימי). כעבור מספר שנים נכנסו לקליניקה שלי מספר אנשים עם בקע סרעפתי. חשבתי לתומי שאם אני יכול להרים רחם, אז אני גם יכול להוריד קיבה. בשני המקרים חיזקתי בעזרת מכשיר הביקום את הרקמות לאחר שמשכתי את הקיבה למטה או את הרחם למעלה.
התוצאות היו לפעמים "רק" בסדר ולפעמים טובות, אבל בכל מקרה של בקע סרעפתי, לאחר זמן מה, הטיפול נעשה פחות אפקטיבי ונאלצתי לחזור עליו לעתים. לא פיתחתי פתרונות מתקדמים כי חשבתי שעם התקדמות הכירורגיה בשיטת הלפרוסקופיה יהיה פתרון דווקא של הרפואה הקונבנציונאלית. טעיתי. הלפרוסקופיה נכשלה בעניין הזה כישלון חרוץ, אפילו הרופאים ממליצים לא לעשות את הניתוח.
כתוצאה מכך נאלצתי לחשוב מחדש על הטיפול שלי בבעיה, וגם לראות מה עושים אחרים בעניין. לכן, בנוסף לטיפול שתואר לעיל, אני ממליץ על כמה דברים:
גמילה מעישון סיגריות
הפסקת צריכת קפאין
הימנעות מאלכוהול
לא להפריז באכילה
ללבוש בגדים משוחררים ונוחים
להימנע ממשקל יתר
לנפח חמישה  בלונים חדשים בכל יום.  זהו תהליך שפשוט מחזק את השרירים הדרושים כדי למנוע בקע סרעפתי או  לשפר את מצבו. יש  לוודא שהבלונים חדשים. אתם תחושו את השרירים עובדים כאשר תגיעו לסוף ניפוח הבלון, מפני שנדרש מאמץ נוסף כדי לנפח את הבלון עד הסוף.

אני בטוח שמתן כמה "שיעורי בית" יוסיף לי הצלחה גדולה בטיפול בבעיה המעיקה ואף המסוכנת הזאת.

בשביל מה שעלת, אני שואלת

הידעתם? מרבית אחיות טיפת חלב סירבו לקבל חיסון נגד שעלת בניגוד להנחיית משרד הבריאות. אלה נתונים מעניינים בהתחשב בעובדה שזהו אחד מהחיסונים שהן עצמן מזריקות לתינוקות

אני רוצה לשתף בכתבה מעלה תהיות שהופיעה באתרVactruth . למרות שהדברים קורים בארץ, הנושא לא נידון בתקשורת הישראלית. שוב מעורבים כאן חיסונים וממסד שנכנע ללחצי תעשיית התרופות, גם אם כשהדבר מנוגד לעמדותיהם של אנשי מקצוע.

אחיות טיפת חלב בישראל מסרבות לקבל חיסון נגד שעלת. עולה השאלה מדוע אחיות שמחסנות ילדים ותינוקות מסרבות לקבל את החיסון בעצמן על אף שיצאה הנחיה רשמית שאחיות טיפת חלב חייבות לקבל את החיסון הזה. רק 2% מהן קיבלו את החיסון בתום שלושה חודשים ממתן ההנחיה. הרשויות נותרו המומות והתוצאה הייתה מחקר שפורסם בכתב העת Vaccine שכותרתו: "מה עומד מאחורי שיעורי ההתחסנות הנמוכים בקרב אחיות שמטפלות בתינוקות." המחקר נכתב במסגרת בית הספר לבריאות הציבור ומחוז חיפה של משרד הבריאות. מהמחקר עלו כמה סיבות לסירובן של האחיות לקבל את הזריקה:

אחיות טיפת חלב לא רוצות שיכפו עליהן חיסונים (למצולמים אין קשר לטקסט. צילום: hubertk, flickr)

1. האחיות אינן בוטחות ברשויות הבריאות. היעדר האמון השתרש בתקופת שפעת העופות.

2. קיים אי אמון במידע בנושאי בריאות. גם האחיות, כמו חוקרים והורים, אינן בוטחות במחקרים שמומנו על ידי חברות התרופות. האחיות חשו שהמידע שהן מקבלות אינו מספק ואינו עונה על הצרכים שלהם בנוגע לייעוץ למשפחות.

3. לאחיות יש זכות לאוטונומיה. אחות אחת שרואיינה למחקר אמרה: "מה אנחנו – ברוסיה הסובייטית? – בעיקרון אני לא מתחסנת השנה." האחיות לא רצו שיאמרו להן מה לעשות בנוגע לחייהן האישיים שאינם צריכים להתערבב עם חייהן המקצועיים.

4. חשש מפני תופעות לוואי. החוקרים כתבו שהאחיות "חששו שהרשויות משתמשות בהן כבשפני ניסוי." הן גם טענו שהחיסונים אינם מצויים בשימוש די זמן כדי לדעת לאילו השפעות לצפות.

5. תפיסת סיכונים. למרות שהאחיות עובדות יום-יום עם ילדים ותינוקות, הן לא רואות את עצמן נתונות בסיכון לחלות בשעלת. בנוסף, הן חשבו שנחוצה בדיקת תגובה חיסונית לפני מתן החיסון ושלא יקבעו "על עיוור" שכל אחד צריך להתחסן.

לדעתו של מחבר הכתבה ב-Vactruth בדיקת תגובה צריך לעשות גם לילדים לפני מתן חיסון כדי לדעת האם החיסון עלול לסכן אותם.

מעל הכול, האחיות ביטאו בסקר את "החשיבות שבאוטונומיה להחליט האם להתחסן נגד שעלת." האחיות אף הדגישו מאוד את מה שהרשויות אינן אוהבות לשמוע: "שללקוחות שלהן יש את אותה הזכות להחליט עבור עצמם האם לחסן את ילדיהם או לא ושההחלטה תכובד."

מחקרים אחרים מהעולם מראים שעמדותיהן של האחיות בישראל אינן יוצאות דופן. לא רק אחיות – מחבר המאמר טוען שגם רופאים שנותנים לחולי הסרטן שלהם תרופות כימותרפיות לא היו נוטלים את התרופות האלה בעצמם. אולם, בגלל שלתעשיית התרופות יש כוח כה חזק, הקולות הללו אינם נשמעים.