הון, שלטון ואבעבועות שחורות

מה קורה במפגש בין חברת תרופות ששייכת לאחד מהאנשים העשירים ביותר בעולם לבין ממשלה? עסקה שעולה מיליונים אבל שווה מעט מאוד

כתבה שהתפרסמה בלוס אנג'לס טיימס באמצע נובמבר חושפת קשרי הון שלטון מכוערים במיוחד שהסתכמו בעסקה שעולה למשלם המסים האמריקאי ביוקר רב. במקרה הזה מדובר בתרופה (שיעילותה אינה מוכחת) נגד אבעבועות שחורות למקרה של מתקפה ביולוגית (שאינה סבירה). זוהי רק דוגמה לעסקים בין ממשלות לחברות תרופות שבמקרה הזה פוגעים בכיס של הציבור ובמקרים רבים אחרים – גם בבריאות שלו.

בשנה האחרונה ממשל אובמה קידם תוכנית בעלות של 433 מיליון דולר לקניית תרופה ניסיונית נגד אבעבועות שחורות, שכלל לא ברור אם היא יעילה. העסקה נעשית מול חברת Siga Technologies Inc, שבעל מניות השליטה בה הוא המיליארדר רונלד א. פרלמן, מעשירי העולם ותורם ותיק למפלגה הדמוקרטית.

בקבוקים ישנים של חיסון נגד אבעבועות שחורות (צילום: GaijinSeb, flickr)

בכל פעם שבשלבי העבודה על המכרז או העסקה חברת סיגה נתקלה בקשיים, פקידי הממשל נחלצו להסיר מכשולים מהדרך ולכופף את התנאים כדי שהעסקה תתממש לטובת סיגה. בסופו של דבר זכתה סיגה במכרז כספקית יחידה. במסגרת העסקה החברה צריכה לספק 1.7 מיליון מנות של התרופה עבור מאגר ההגנה הביולוגית (biodefense) של ארצות הברית. המחיר למנה, 255 דולר, יקר בהרבה ממה שהמומחים מטעם המדינה העריכו כסביר.

מחלת האבעבועות השחורות קיימת היום רק במקפיאים נעולים במכון מדעי רוסי ובארצות הברית. לא ידוע על קיומו של הנגיף באף מדינה אחרת. במקרה של תקיפה, ממשלת ארצות הברית יכולה להשתמש בחיסונים בשווי של מיליארד דולר שכבר נמצאים ברשותה ומספיקים לטיפול בכל האוכלוסייה. החיסון הקיים עולה 3 דולר למנה ויכול למנוע מוות אם ניתן ארבעה ימים מרגע החשיפה.

התרופה של סיגה, לעומת זאת, תשמש לטפל באנשים שאובחנו עם המחלה בשלב שמאוחר מדי לתת בו חיסון. אולם, התרופה, שנקראת ST-246, אינה יכולה לעבור מבחני יעילות על בני אדם מסיבות אתיות, ואיש לא יודע אם ניסויים על בעלי חיים מוכיחים שהיא תועיל לבני אדם.

עד רגע פרסום הכתבה, מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) טרם אישר את השימוש בתרופה בשל מבדקי היעילות הלא מספקים וכן בשל חשש לבטיחותה. בעיה נוספת שממנה סובלת ה-ST-246 היא חיי מדף קצרים: 38 חודשים בלבד לעומת אורך חיי המדף של החיסון הקיים שעומד על עשורים.

במילים פשוטות: ממשלת ארצות הברית הוציאה הון עתק על תרופה שיעילותה אינה ברורה ומיועדת נגד איום מעורפל ביותר.

אפידמולוגים מומחים לאבעבועות שחורות ביקרו באופן חריף את העסקה הבזבזנית. תומכי העסקה בממשל אומרים שהלא צפוי תמיד יכול להכות. בכל מקרה, הרווח של חברת סיגה מהעסקה הוא עצום: 180%. הן דוברי הממשל והן דוברי חברת סיגה לא דנו בעלות העסקה לציבור.

פרלמן החליט שכדאי להשקיע במוצר שאמור להגן על ארצות הברית מפני לוחמה ביולוגית אחרי אסון התאומים ומשלוחי האנתרקס ב-2001. חברת סיגה רכשה את הזכויות על התרופה ST-246 וב-2004 קיבלה מהמדינה מענקי מחקר בשווי של 23.5 מיליון דולר.

החל מ-2007 מנכ"ל חברת סיגה, אריק רוס, הוא חבר במועצה המדעית הלאומית של ארצות הברית להגנה ביולוגית. המועצה הזאת ממליצה לממשל כיצד להתגונן מפני התקפה ביולוגית.

אם זה לא מספיק, כמעט מיותר לציין שהחברה השקיעה סכומים גבוהים בפעילות לוביסטים שתדחוף את הממשל להשקעות בהגנה ביולוגית.

כדאי להוסיף שפרלמן וחברות בת של סיגה הם תורמים פוליטיים ותיקים. הם תרמו 607,550 דולר לקמפיינים בבחירות 2008 ו-2010, כ-65% מהסכום הופנה לדמוקרטים. בנוסף פרלמן תרם 50,000 דולר להשבעתו של הנשיא אובמה. עם כאלה קשרים, מי צריך פרוטקציה? גם שיקולי יעילות מול סיכון ומחיר הופכים ללא רלוונטיים.

חזרת - כשהחיסון מסוכן יותר מהמחלה

עד שהופיע החיסון נגד חזרת, היא נחשבה למחלה קלה. היום תופעות הלוואי של החיסון חמורות בהרבה מסיבוכי המחלה

החיסון נגד חזרת, שהיום משולב בזריקה המרובעת (ובעבר במשולשת, MMR), מדגים היטב את בהלת החיסונים. חזרת היא מחלה שנחשבה לא מסוכנת במיוחד. המעטים שלקו בסיבוכים בדרך כלל החלימו מהם. מרגע שהחיסון נכנס לשוק, גבר הפחד מפני המחלה ובנוסף רבים מהנפגעים לקו בסיבוכים מסכני חיים. ד"ר ג'יין דונגן, שמדבריה הבאתי ברשומות קודמות, מתארת את התהליך.

קצת מידע על המחלה: מחלת החזרת נגרמת על ידי נגיף, שבני האדם הם ה"מארחים" הטבעיים היחידים שלו. מקרים תת-קליניים, כלומר ללא תסמינים, נפוצים. הגיל שבו ההידבקות נפוצה ביותר הים חמש עד תשע. הידבקות אחת בנגיף, עם תסמינים או בלעדיהם, מחסנת לכל החיים. תקופת הדגירה נמשכת כ-18 ימים.
המחלה מתחילה בכאב ונפיחות באזור בלוטת מצד האוזן (פרוטיד) וחום. בלוטות נוספות בצוואר ותחת הלשון עשויות להיות מעורבות. לאחר ארבעה-חמישה ימים, בלוטות מהצד השני של אזור הפנים יכולות להתנפח, בעוד בצד הראשון הנפיחות פוחתת. ברוב המקרים הבעיה המרכזית היא קושי לאכול ולדבר. לרוב המחלה עוברת תוך 14-10 ימים.
עם טיפול נכון, המחלה אינה מסוכנת. הסיבוכים הם שמסוכנים, אך ניתנים למניעה. כמו בכל מחלה זיהומית אצל ילד או מבוגר, צריך פשוט לנוח, לנשום אוויר צח, לשתות הרבה מים נקיים ומיצים טריים (מיץ אננס מומלץ במיוחד לתחושת חוסר נוחות בפה) ולקבל טיפול אוהב. ד"ר דונגן מוסיפה שאין צורך לתת לחולה תרופות ממשפחת הפרצטמול, נוגדי דלקת לא סטרואידיים (איבופרופן), אנטיביוטיקה, אנטיהיסטמינים או תרופות מסחריות אחרות, שיגרמו להורים לשלוח את הילד בחזרה לבית הספר בגלל שטמפרטורת הגוף שלו הורדה באופן מלאכותי. דווקא זה מה שיכול לגרום לסיבוכים.

חזרת. המחלה מסוכנת פחות מהחיסון נגדה (צילום: Merle Ja Joonas, flickr)

הסיבוך הנפוץ ביותר הוא התנפחות של האשכים והוא שכיח יותר אצל אלה שנדבקו אחרי גיל הבשלות המינית. הנפיחות קורית לרוב רק בצד אחד, אך היא מופיעה בשני הצדדים התוצאה עלולה להיות ספירת זרע נמוכה ועקרות. עלולה גם להיראות התנפחות בשחלות אצל בנות, אך היא לא תגרום לעקרות. למעשה, מציינת דונגן, קיימת סברה שלחזרת עם נפיחות ניכרת בבלוטת מצד האוזן יש ערך מגן מפני סרטן השחלות אצל בנות בגיל מבוגר יותר.

סיבוך אחר של החזרת הוא דלקת קרום המוח. בשנות ה-60 שכיחותה הייתה פחות מ-2.5% בקרב החולים בני פחות מ-20 שהציגו תסמינים. מכיוון שחולים עם תסמינים הם רק 40%-30% מכלל הנדבקים, הסיבוך פגע רק ב-1% מהנדבקים בחזרת. רוב החולים בדלקת קרום המוח החלימו ולא נדרש שום טיפול מיוחד.

היום לעומת זאת, שיעור דלקת קרום המוח כסיבוך של חזרת עומד על 10%. אולי, אומרת דונגן, הרפואה המודרנית חכמה פחות ממה שאנו נוטים לחשוב, וייתכן שהילדים לפני רבע מאה, ששהו פחות בבית הספר, קיבלו פחות חיסונים, אכלו פחות מזון מעובד, צפו פחות בטלוויזיה, שיחקו פחות בחוץ ושהו יותר זמן עם אמותיהם – היו חסונים יותר.

כמו במקרה של חצבת, גם החיסון נגד חזרת קושר למחלה שמתרחשת בגיל מבוגר יותר, שאז היא חמורה יותר במובן של תופעות לוואי כמו עקרות. לחיסון עצמו יש תופעות לוואי רבות, ביניהן דלקת קרום המוח. ב-1987 התפרסם בקנדה מחקרם של Balraj and Miller שקשר את מחלת דלקת קרום המוח לחיסון המשולש (MMR), מקרים נוספים דווחו בשלוש השנים הבאות. עקב כך בקנדה ובארצות הברית הפסיקו אז את מתן החיסון הזה.

סיבוכים נוסף שצוינו במחקר הקנדי הם סוכרת ודלקת הלבלב שהופיעו לאחר קבלת חיסון נגד חצבת, חצבת-חזרת והחיסון המשולש בשכיחות של 1 לכל 250,000 מתחסנים. עוד צוינה חירשות עצבית, אך החוקרים העירו שהיא "אנקדוטלית". מחלות נוספות שהמחקר ציין שהופיעו בעקבות החיסון המשולש הן מחלת הדם טרומבוציטופניה, תסמונת גיאן-בארה הפודעת במערכת העצבים, ותגובות אלרגיות. מכיוון שהופיעו לאחר החיסון המשולש, לא ניתן לדעת אם הגורם להן הוא רכיב החזרת, החצבת או האדמת.

מול הסכנות שבחיסונים המסחריים, החברות שמייצרות אותם גורמות לנו להאמין שמחלות, שבמשך עשורים החשבנו כבלתי מזיקות, הן מסוכנות הרבה יותר ממה שחשבו בעבר. דונגן אומרת שזהו דפוס שחוזר על עצמו מאז שהופיע החיסון הראשון נגד האבעבועות השחורות במאה ה-19. הסכנה האמיתית היא בהצטרפותם של עוד ועוד חיסונים שמכילים אלומיניום, פורמאלדהיד, אנטיביוטיקה, מוצרי מהחי – וגם נגיפים.

מתן החיסון חושף את הילד גם לסיבוכי המחלה וגם לסיבוכי החיסון.

חיסונים, מחלות וההיסטוריה של הרפואה

בעיקר אצל ילדים, מחלה זיהומית היא הזדמנות לחיזוק המערכת החיסונית ולצבירת כוחות. חיסונים שוללים מהילדים את ההזדמנות לעשות זאת ויכולים אפילו לסכן את החלשים שביניהם

אני מביא כאן מידע נוסף מהאתר של ד"ר ג'יין דונגן שמציעה מבט רענן על דרך ההתמודדות שלנו עם מחלות, ואומרת שלפעמים הידבקות במחלה היא סימן שהגוף מתפקד היטב ורק זקוק למנוחה.

חלק ניכר מהרפואה המערבית מבוסס על "תיאוריית החיידקים". לפי התיאוריה אנחנו נתקלים בחיידקים או בנגיפים ונדבקים במחלה, אלא אם חלינו בה לפני כן ואז אנו מחוסנים. אבל אם זה היה המצב, אז כל האנשים שנמצאים באוטובוס שיש עליו מישהו עם שפעת יידבקו בשפעת. לא כך קורה. למה? לא מפני שיש להם נוגדנים לשפעת – נגיף השפעת משתנה בכל שנה. האנשים היחידים שנדבקים הם אלה שרגישים או שנוטים לחלות. מדובר בשני מקרים שונים.

ד"ר ג'יימס קומפטון ברנט 1901-1840

דונגן מגדירה את הרגישות לחלות כיכולת חיובית ל"תפוס" מחלות זיהומיות כדרך לתמיכה בבריאות. אצל ילדים זהו מעין שיעור למערכת החיסון. מבוגרים הופכים רגישים כשהם מותשים וזקוקים להפוגה. זוהי דרכו של הטבע לכפות עלינו מנוחה. פעמים רבות ניתן לראות קפיצה התפתחותית אצל ילדים אחרי מחלה: תינוק יתחיל ללכת, פעוט יתחיל לדבר, ילד בן שש יתחיל לקרוא... ההתנקות שבאה בעקבות המחלה מאפשר להם לחדש כוחות, כמו נחש שהשיל את עורו.

באופן כללי למבוגרים יש פחות אנרגיה חיונית מאשר לילדים. שכיח שמבוגרים גוררים את עצמם ממחלה זיהומית אחת לאחרת, משיעול להתקררות וכן הלאה, אך לעולם אינם נותנים לעצמם לנוח. אילו עשו זאת, הטבע היה עוזר להם להחלים. אבל הפרסומות בטלוויזיה עושות את ההפך הגמור ומעודדות אותנו לקחת תרופה כזאת או אחרת, "להרוג" את התחושה הרעה ולשוב מיד לעבודה. מי שנח, לא רק מעבודה, אלא גם מטלוויזיה, מחשב וקריאה, נושם אוויר צח ושותה הרבה, ירגיש כמו חדש אחרי 48 שעות. זה הזמן לתת למשפחה להסתדר בעצמה או לתת לחברים להיות חברים ולעזור לכם בבית.

הנטייה לחלות היא סיפור שונה. נטייה אינה מצב בריא ומשמעותה חיסוניות חלשה שנוצרה עקב מחסור מתמשך במה שנחוץ לתמיכה בחיים ובבריאות: מים נקיים, אוכל מזין, אוויר צח, סביבת מחייה חמימה ויבשה, פעילות גופנית, אהבה וזמן פנוי. בהיעדר תנאים אלה הגוף מתבלה ונחלש ואז מחלות זיהומיות אינן סימן לגוף בריא שמנסה להתארגן מחדש אלא סימן לגוף מידרדר שמתקדם אל עבר מחלות כרוניות ושינויים בלתי הפיכים. במקומות שבהם חסרים התנאים החיוניים שדונגן מציינת, נפוצות מחלות זיהומיות כמו חצבת ודלקת מעיים.

מאחורי "תיאוריית החיידקים" עומד לואי פסטר. פסטר הוא חלוץ החיסונים נגד גחלת (אנתרקס) וכלבת. ד"ר ג'יימס קומפטון ברנט, היה רופא והומיאופת ידוע בן תקופתו של פסטר (המחצית השנייה של המאה ה-19). אחרי שהתאכזב מהרפואה של ימיו, קומפטון ברנט פנה להומיאופתיה. הנה כמה ציטוטים מאירי עיניים מספרו Vaccinosis and its cure by Thuja:

"אלה שלא חוסנו אינם נוטים באותה המידה להידבק באבעבועות שחורות, ועדיין אנו נוטים לחסן את כולם באותו אופן... אז אנו מחסנים אנשים כדי לעשותם עמידים, אבל חלק מהבלתי מחוסנים כבר עמידים..."

"הטיעון שלי הוא כזה: חיסון מונע אבעבועות שחורות כאשר הנטייה לחלות במחלה היא קטנה, וכאשר הנטייה לחלות קטנה, אלה שנדבקים לא מתים ממנה."

"אם החיסון ייכשל בהגנה, אז סביר יותר שהאדם שקיבל את החיסון ימות."

איך זה קורה? מתן חיסון גורם למחלה. הוא מחולל vaccinosis ("מחלת חיסון"). אם האדם, בנוסף ל"מחלת החיסון", נדבק באבעבועות שחורות, סביר יותר שימות ככל שהוא מקבל את "מחלת החיסון" בצורה חמורה יותר, מפני ששתי המחלות חוברות יחד להריגת המטופל. זהו ההסבר של קומפטון ברנט. העקרונות האלה, אומרת דונגן, נכונים גם לשפע החיסונים שילדינו מקבלים נגד מחלות, שלשווא מפחידים אותנו שיכולות להרוג אותם.

דונגן שואלת, כמה מהילדים אינם נוטים לחלות במחלות שמחסנים נגדן, אלא רגישים למחלות ויחלו בהן בזמן הנכון ובאופן שיועיל להם? כמה מהילדים נוטים לחלות במחלות האלה והחיסונים מסכנים את חייהם? אין לכך תשובה מפני שהנושא טרם נחקר בצורה מהימנה.

החיסונים הגורפים אינם מועילים לילדים בריאים אלא רק מונעים מהם "ללמוד" כיצד להתמודד עם מחלות וגם אינם מגנים על ילדים חלשים יותר. הטיפול הטוב ביותר הוא מנוחה ותשומת לב אוהבת, אך קשה יותר ויותר להשיג זאת בעולם שבו כולם רצים לעבודה ולא משנה מה המצב.

החיסון נגד וירוס הפפילומה האנושי - הפחדת שווא

בשנים האחרונות מערכת הבריאות מעודדת לחסן נערות נגד HPV. כדאי להכיר כמה עובדות על הנגיף לפני שתוקעים עוד מזרק מרוב פחד

חיסון חדש שנכנס לחייהם של הורים וילדים, או מדויק יותר – ילדות, הוא החיסון נגד נגיף הפפילומה האנושי HPV. בטח שמעתם עליו בקמפיינים של הפחדה ששוטפים אותנו בשנים האחרונות. אני מביא כאן מידע מהאתר של ד"ר ג'יין דונגן שמחזיקה תארים ברפואה קונבנציונלית ובהומיאופתיה ומתנגדת נמרצות לחיסונים.

הפחד מפני הנגיף הוא תוצאה של קמפיינים ולא של נתונים מהשטח (צילום: Kristen C, flickr)

כמה נתונים על HPV

הוא פוגע רק בבני אדם.

זיהום בנגיף גורם ליבלות או גבשושיות פפילומיות על מיתרי הקול וליבלות באברי המין והוא קשור לסרטן צוואר הרחם.

עד כה זוהו יותר מ-100 סוגים של הנגיף, מתוכם 40-30 פוגעים באזור אברי המין של גברים ונשים.

מקרי המוות מסרטן הרחם פחתו באופן לינארי בבריטניה החל משנות ה-70' תודות לתוכנית סקר סרטן הרחם, זאת על אף ששכיחות היבלות באברי המין גדלה באותה תקופה הן אצל גברים והן אצל נשים.

סרטן הרחם הוא מחלה המועברת במגע מיני – מי שלא מקיים יחסי מין לא נדבק בה.

הסוג הנפוץ ביותר של HPV שקשור לסרטן הרחם הוא מספר 18 (70%).

הסוגים הנפוצים ביותר שקשורים ליבלות באברי המין הם 16 ו-11 (90% מהמקרים).

לפחות מחצית מהנשים הפעילות מינית נדבקות ב-HPV של אברי המין במהלך חייהן.

כ-70% מהזיהומים החדשים נעלמים אחרי שנה אחת, 91% תוך שנתיים, הרוב תוך ששת החודשים הראשונים.

הזיהומים שאינם נעלמים הם המנבאים החשובים ביותר לשינויים באפיתל צוואר הרחם (שניתן לאתרם על ידי תוכנית הסקר ולטפל בהם).

גורמי הסיכון הקשורים ל-HPV אצל נשים הם: תחילת קיום יחסי מין בגיל צעיר, ריבוי שותפים למין, שותפים למין שיש להם שותפים רבים למין, עישון, שימוש באמצעי מניעה הורמונליים, שימוש לא קבוע בקונדום, גורמים חיסוניים (לא ספציפיים).

גורמי סיכון אצל גברים: רבים מגורמי הסיכון של הנשים והיעדר מילה.

על רקע כל הנתונים האלה יש כמה דברים שחשוב מאוד לדעת בנוגע לבדיקות, לאיסוף אינפורמציה ולטיפול ב-HPV:

אין שיטות לגדל תרביות של HPV ולכן יש קושי בביצוע מחקרים על הדבקה.

אין בדיקות שגרתיות לזיהום ב-HPV, כך שהמידע על שכיחותו מוגבל.

אין דיווחים על זיהומים ב-HPV או על תנאים קשורים, כך שחסר מידע הנוגע להשפעתן של התערבויות.

זיהום ב-HPV או תנאים הקשורים ל-HPV לא תמיד קשורים לאיתור נוגדנים, כך שאין סמן אמין לזיהום.

מעניינת העובדה שזיהום בנגיף מסתיים לעיתים קרובות ללא היווצרותם של נוגדנים בעוד שמתן חיסון מסתיים ברמות גבוהות של נוגדנים, בעיקר בקרב בנות 15 ומטה.

אז האם שווה לקחת את החיסון? ד"ר דונגן מציעה חומר למחשבה:

כל סוגי הנגיף נפוצים מאוד ורוב האנשים נדבקים בהם וגם משתחררים מהם. שני סוגים קשורים ספציפית לסרטן צוואר הרחם: 16 ו-18, אבל יש הרבה יותר נשים שנדבקות בסוגים אלה ואינן חולות בסרטן צוואר הרחם מאשר כאלה שכן, וכן רבות מהנשים החולות נדבקות מסוגי נגיף שונים מאלה הקיימים בחיסון.

חיסונים שמכילים כמה סוגים של אורגניזם יכולים לגרום לסוגים בלתי מזיקים שלו להפוך לכן מזיקים, כפי שקרה עם החיסון נגד שפעת Hib.

קיימים גורמים מלבד HPV הקשורים לסרטן צוואר הרחם, כפי שצוין קודם, וניתן להתייחס אליהם כדי לצמצם את הסיכון.

החיסון נגד HPV, כמו חיסונים רבים אחרים, חושף את המקבל לנגיפים שונים מאלה שבהם יתקל, יחד עם רכיבים נוספים (אלומיניום) במינונים שונים בגילים שונים, דרך נתיב שונה שעוקף את כל המחסומים הטבעיים של הגוף ומערכות ההגנה שלו – בפורמולציה שמתוכננת לעורר תגובה נוגדנית נרחבת. כל הגורמים האלה יכולים לגרום לבעיות בטווח הקצר והארוך.

חסר מידע הקשור לשכיחות המחלה לפני הגעת החיסון, כך שלא ניתן לדעת אם הוא יעיל.

כתמיד, גם עם החיסון הזה חסרים מחקרים ארוכי טווח. גם אם נניח שבעקבות החיסון נוצרים נוגדנים, לא ברור כמה זמן הם יחזיקו מעמד. חלק מהתחזיות מדברות על חמש שנים. המעבר, אם הוא מתרחש בכלל, בין הידבקות לסרטן מתרחש בדרך כלל במשך עשורים. כמו כן, לא ברור אילו השפעות על הפריון יכול החיסון לגרום.

כדאי לזכור שאת הבהלה והחרדות מפני וירוס הפפילומה האנושי עוררו הקמפיינים ולא נתונים חדשים על תחלואה.

אוכל משמין ממכר כמו קוקאין

עוד ועוד מחקרים מראים: ג'אנק פוד לא גורם רק מחלות והשמנת יתר, הוא גם עושה למוח מה שעושים לו סמים כמו קוקאין והרואין

כמה מחקרים עוד ייכתבו על נזקי הג'אנק פוד עד שמחוקקים בעולם יתחילו לפעול בנחישות נגדו? במדור הכלכלי באתר msn הופיעה בתחילת החודש כתבה שסוקרת גוף הולך וגדל של מאמרים מטעמן של אוניברסיטאות מכובדות וגופים ממשלתיים הקובעים שמזונות מעובדים ומשקאות מתוקים אינם רק מזיקים לבריאות אלא גם יוצרים התמכרות הדומה להתמכרות לקוקאין. רק השנה פורסמו 28 מחקרים הקשורים להתמכרות לאוכל.

ג'אנק פוד הא סם (צילום: Cinnablythe, flickr)

אני אתעלם מהמחקרים על בעלי חיים. מחקרים בבני אדם מספקים עדות מטרידה דיה. סריקות מוח של אנשים הסובלים מהשמנת יתר חולנית (אוביסים) ושל אכלנים כפייתיים מראה הפרעות במעגלי התגמול במוח הדומות לאלה שמופיעות אצל המכורים לסמים.

תעשייני המזון המעובד והלוביסטים שלהם, שחוששים מהאפשרות שלזבל שהם מייצרים יקרה מה שקרה לסיגריות, טוענים שדבר עדיין לא הוכח ושאין כל רע במוצרי "fun-for-you", כפי שמכנה אותם מנכ"ל חברת פפסיקו, אם אוכלים מהם במידתיות. החברות האלה ממהרות להצביע על "החלופות הבריאות יותר" שהן מציעות, אבל מיטב כספן מושקע בקמפיינים שמעודדים צריכת חטיפים ומשקאות קלים.

דבר אחד איש אינו מכחיש עוד: השמנת היתר היא מגיפה עולמית. בארצות הברית שליש מהמבוגרים ו-17% מהילדים סובלים ממנה, וזוהי רק דוגמה למגמה גלובלית.

גוף האדם "מתוכנת" אבולוציונית להשתוקק לסוכרים ולשומנים. בימים רחוקים היה קשה יותר להשיג את המרכיבים האלה, הכה חיוניים ליצירת אנרגיה ולהישרדות. בתזונה המודרנית קיים עודף בשומנים ובסוכר, אבל הנטייה לחמוד אותם עדיין טמונה בגנים שלנו.

דיוויד לודוויג, חוקר מהארברד ומנהל המרכז להשמנת יתר New Balance Foundation בבית החולים לילדים בבוסטון, מצא במחקרו שמזונות מעובדים מאוד גורמים לעליות ולנפילות חדות ברמות הסוכר בדם, ובכך מגבירים את ההשתוקקות להם.

חינוך, דיאטות ותרופות הוכחו כבלתי יעילות, והתחום המדעי החדש שעוסק בהשמנת יתר חולנית מספק לכך הסבר: גירוי מתמיד באמצעות אוכל טעים ועתיר קלוריות עשוי להפחית את רגישות המוח ולהוביל אנשים לצריכה מוגברת של אוכל זבל על מנת לתחזק תחושת עונג מתמשכת.

במחקר מהשנה שעברה, שבוצע באוניברסיטת טקסס ובמכון המחקר של אורגון, השתתפו 26 נשים בעלות משקל יתר. הן עברו סריקות MRI בזמן שלגמו מילקשייק שהוכן מגלידת האגן דאז ומסירופ שוקולד של הרשי. שישה חודשים לאחר מכן הן שוב עברו סריקת MRI בעת שתיית מילקשייק. הנשים שעלו במשקל הראו פעילות מופחתת בסטריאטום, אזור התגמול במוח. "קריירה של אכילת יתר גורמת לקבלת תגמול מוקהית, וזה בדיוק מה שרואים בשימוש כרוני בסמים," הסביר אריק סטייס מצוות החוקרים.

נורה וולקוב וז'אן-ג'ק וונג, שני חוקרי התמכרות, השתמשו בסריקות מוח שמסוגלות למדוד פעילות כימית בגוף על ידי סמנים רדיואקטיביים. הם הצליחו למפות את רמות קולטני הדופאמין במוחותיהם של עשרה מתנדבים אוביסים. דופאמין הוא חומר שמיוצר במוח בזמן תחושת תגמול. לדופאמין יש מחוללים טבעיים כמו פעילות גופנית ויחסי מין, אבל גם סמים כמו קוקאין והרואין גורמים להפרשתו. אצל המכורים לסמים הקולטנים של הדופאמין הופכים בלתי רגישים וגורמים למשתמשים להגדיל כל הזמן את המינון כדי להגיע לאותה תחושה של "הי". במחקר של וולקוב ו-וואנג נמצא שגם אצל האוביסים יש רמה נמוכה של קולטני דופאמין בהשוואה לקבוצת הביקורת.

אשלי ג'רהאדט, חוקרת מאוניברסיטת ייל, ועמיתיה בנו שאלון שבעזרתו ניתן לאבחן אנשים שסובלים מהפרעות אכילה הדומות להתמכרות. הם ביצעו סריקות MRI לנשים שקיבלו ציון גבוה בשאלון זה כדי לבחון פעילות מוחית אצלן. תמונות של מילקשייק הדליקו אצל הנשים את אותם אזורים במוח שהופכים היפראקטיביים אצל אלכוהוליסטים המצפים למשקה.

העולם מתחיל להתייחס לנתונים האלה ברצינות. השאלה שעולה כעת היא האם חברות התרופות יתלבשו על המצב המדאיג ויציעו תרופות הדומות לאלה שמיועדות לטיפול במכורים לסמים, או חוקים ותקנות יגבילו את התעשיינים ובכך ימנעו לפחות גידול במספר המכורים החדשים.

פקק תנועה – הרבה יותר גרוע ממה שחשבתם

לאט לאט מצטבר מידע על הקשר בין זיהום מפליטות אגזוזים לבין פגיעה במוח. הנתונים מטרידים ומלמדים שפתרון לעומסים בכבישים ישפר את בריאות הציבור

כולם כבר יודעים שסביבה מזוהמת מזיקה לבריאות. את זיהום האוויר בערים, שמקורו בעיקר בפליטות מכלי רכב, מקובל לקשר למחלות לב-ריאה ולסרטן. כעת חוקרים רבים בודקים את השפעתו על המוח. כתבה שהופיעה בוול סטריט ז'ורנל סוקרת כמה מהמחקרים הללו.

פרדריקה פררה מאוניברסיטת קולומביה דנה בהשפעת חלקיקי הפחמן על המוח. היא מניחה שהחלקיקים פוגעים בתאי מוח ובסינפסות ובודקת את הקשר בין החשיפה לזיהום ברחם לבין ההשפעות המנטליות על ילדים.
"יותר ויותר מדענים מנסים להבין האם וכיצד חשיפה לפליטות כלי רכב יכולות לפגוע במוח האנושי," אומר חוקר התחלואה ג'יו-צ'ואן צ'ן מאוניברסיטת דרום קליפורניה. צ'ן מנתח את השפעות הזיהום מכלי רכב על מוחן של 7,500 נשים בריאות מ-22 מדינות בארצות הברית. המידע שנאסף עד כה הוא נסיבתי, אך מטריד.
"יש סיבה ממשית לדאגה, אומרת הנוירו-כימאית אנט קירשנר מהמכון הלאומי למדעי הבריאות הסביבתית.

כמות הזיהום שמייצרות היום מכוניות ומשאיות היא רק עשירית מהזיהום שייצרו כלי רכב בשנות ה-70', אבל יש יותר אנשים על הכביש, פקקי התנועה שכיחים הרבה יותר ורבים מבלים בהם מספר שעות ניכר בכל יום. עדיין לא ידוע האם נוסעים שנושמים באופן קבוע אוויר כבישים מזוהם סובלים יותר מהשפעות על המוח. עד כה נחקרה ההשפעה הקשורה בדרגת הזיהום במקום המגורים של האדם. השפעות כרוניות של פליטות המנועים על הקוגניציה של נהגים ונוסעים קשה למדידה בשל הצורך לבודד אותה מגורמים כמו מתח, תזונה ופעילות גופנית שגם הם משפיעים על המוח.

פקקי התנועה לא רק מעצבנים - לפי מחקירם חדשים הם גם פוגעים במוח כבר מהרחם (צילום: Anderson Mancini, flickr)

עם זאת, מחקרים חדשים מראים שנשימת גזים ברחוב ל-30 דקות בלבד יכולה להגביר את הפעילות החשמלית באזורים במוח שאחראים על התנהגות, אישיות וקבלת החלטות. מדענים הולנדים גילו לאחרונה ששינויים אלה מרמזים על מתח. נשימת אוויר עירוני עם רמות גבוהות של פליטות אגזוזים למשך 90 ימים יכולה לשנות את האופן שבו גנים "נדלקים" ו"נכבים" בקרב מבוגרים. היא גם עלולה להותיר סימנים מולקולריים במטען הגנטי של יילודים, כך דיווחי צוותי מחקר מהאוניברסיטאות קולומביה והארברד.

ילדים שחיים באזורים מזוהמים במיוחד מפליטות כלי רכב נוטים להשיג ציונים נמוכים במבחני אינטליגנציה ואף נוטים יותר לדיכאון, חרדה ובעיות ריכוז בהשוואה לילדים שחיים בסביבה שבה האוויר נקי יותר. כך נראה ממחקרים שבוצעו בניו יורק, בוסטון, בייג'ינג וקרקוב. אצל אנשים מבוגרים נמצאו השפעות על הזיכרון ועל יכולת ההסקה, מה שהוסיף חמש שנים לגילם המנטלי, כך גילה מחקר נוסף מאוניברסיטת בוסטון. זיהום האוויר גם עלול להגביר את הסיכון לחלות באלצהיימר ומאיץ את התפתחותה של מחלת פרקינסון.

ד"ר הת'ר פולק מבית הספר לרפואה באוניברסיטת דרום קליפורניה סקרה רישומי לידה ומצאה שילדיהן של אמהות שחיות במרחק של עד 300 מטרים מצירי תנועה מרכזיים בערים לוס אנג'לס, סן פרנציסקו וסקרמנטו היו בסיכון כפול לאוטיזם, ללא קשר למין, אתניות או חינוך. מחקרים סביבתיים מלמדים שהזיהום מתפשט גם לאזורים מרוחקים יותר מצירי התנועה המרכזיים ונוכח גם בשעות שבהן אין עומסים. מדענים מאמינים שנקיטת אמצעים לשיפור זרימת התנועה תביא לשיפור בבריאות הציבור.

במחקרה של ד"ר פררה שהחל ב-1998 מאות נשים הרות צוידו במכשירים אישיים לניטור זיהום אוויר. לאחר הלידה פררה ועמיתיה בדקו כמה מהתינוקות וגילו סימן ביוכימי ברור בד"נא של כמחצית מהם, שהושאר על ידי החשיפה לכימיקלים הנפלטים מאגזוזים. בגיל שלוש הילדים פיתחו יכולות מנטליות בקצב מעט איטי יותר. בגיל חמש ציוני המשכל שלהם היו נמוכים בממוצע בארבע נקודות מאלה של הילדים שנחשפו פחות לזיהום. החוקרים אמרו שלמרות שההבדלים קטנים, יש להם משמעות ניכרת על יכולות הלמידה בעתיד.

בגיל שבע אותם ילדים נטו להציג יותר תסמינים של חרדה, דיכאון ובעיות ריכוז. "השליה אינה המחסום המושלם כפי שנטינו לחשוב," אמרה ד"ר פררה בהתייחסה להשפעות הזיהום על המוח כבר מהשלב העוברי.

הומיאופתיה – מיתוסים שליליים, מציאות חיובית

את ההומיאופתיה שוללים אלה שחשים מאוימים מפניה בשל סימני השאלה שהיא מציבה מעל הרפואה הקונבנציונלית. לא קשה להפריך את השקרים שמפיצים מתנגדי השיטה

ההומיאופתיה, שהחלה להיות מיושמת במאה ה-19, נראית כאיום לפילוסופיה ולכלכלה שמאחורי הטיפול הרפואי הקונבנציונלי. היא פשוט חושבת אחרת. מאמר שהתפרסם ב-NaturalNews נכנס לקרביהם של שוללי ההומיאופתיה ומפרק כמה מהמיתוסים שהם נוטים לשלוף.

הגישה ההומיאופתית מתייחסת לתסמיני המחלה כאל מגנים חשובים של מערכת החיסון של האדם. הרפואה הקונבנציונלית מתייחסת לעיתים תכופות לתסמינים כאל "בעיה" אצל האדם, שבה יש לטפל ואותה צריך לדכא או לתמרן ביוכימית. הומיאופתים נוטים להניח שהדרך היעילה לפתור את התסמינים היא בטיפול שמטפח, מזין או מחקה את התסמינים כדי לדחוף את תהליך ההחלמה. השוני בגישות הוביל לקונפליקטים.

סמואל האנמן, אבי ההומיאופתיה, זכה לחשדנות על אף השכלתו הפורמלית הנרחבת בתחום הרפואה (תמונה: ויקישיתוף)

לדוגמה, אין זה נדיר שהומיאופתים יפקפקו במחקרי תרופות קונבנציונליים מהחשש שרבות מהתרופות נוטות לדכא תסמינים או לשבש את האקולוגיה הפנימית של הגוף ובכך לגרום למחלה חמורה יותר. הומיאופתים סבורים שהשכיחות הגוברת של סרטן, מחלות לב, עייפות כרונית ומחלות כרוניות רבות אחרות בקרב אנשים צעירים היא תוצאתם של התרופות הקונבנציונליות. אין זה פלא אם כן שרופאים וחברות התרופות תוקפים את ההומיאופתים ואת ההומיאופתיה.

אחד מכלי הנשק של מתנגדי ההומיאופתיה הוא להתעלם ממחקרים מדעיים, כמו מחקרי עלות-תועלת של תרופות ועדויות אפידמיולוגיות, גם אם הופיעו בכתבי עת מדעיים, ולצטט רק את המחקרים שמאמתים את גישתם. כלי נשק נוסף הוא פנייה לאוכלוסיות קלות לשכנוע, כמו סטודנטים לרפואה שחרדים לשמם הטוב, ולומר להם שאם גישת ההומיאופתיה נכונה, הרי שהיא מבטלת את כל מדע הרפואה המודרני. זוהי טענה מופרכת, שכן ההומיאופתיה אינה שוללת את מדע הרפואה אלא מרחיבה את הידע הקשור בבריאות.

הנה כמה מהמיתוסים שהמאמר ב- NaturalNewsמנפץ.

הטענה: "אין שום מחקר שמראה שרפואה הומיאופתית עובדת."

האמת: רוב המחקרים הקליניים על תרופות הומיאופתיות מראים תוצאות חיוביות. הנתונים הסטטיסטיים שמראים חוסר יעילות של תרופות הומיאופתיות הם כאלה שכוללים רק את החלק הקטן יחסית של המחקרים הגדולים, שבהם משתמשים רק בתרופה הומיאופתית אחת עבור כלל משתתפי המחקר. שיטה זו מנוגדת לדרך ההומיאופתית שמעניקה טיפול פרטני לאדם ולא טיפול גורף למחלה אצל כל בני האדם.

הטענה: "המחקרים שמראים שהתרופות ההומיאופתיות יעילות הם מחקרים שבוצעו באופן לא ראוי."

האמת: מחקרים שמראים את יעילותן של תרופות הומיאופתיות פורסמו בכתבי עת רפואיים מכובדים כמו Lancet, British Medical Journal, Pediatrics, Pediatric Infectious Disease Journal ורבים אחרים. כל המחקרים הללו נעשו על פי אמות מידה מחמירות עם חלוקה אקראית לקבוצות ניסוי וביקורת, עם פלסבו וסמיות כפולה. יתר על כן – בשל החשדנות כלפי ההומיאופתיה המחקרים נבחנו בקפידה רבה מהרגיל.

הטענה: "אין שום דבר בתרופה הומיאופתית. אלה רק מים."

האמת: ראשית, הריכוז של רבות מהתרופות ההומיאופתיות דומה לריכוזם של הורמונים ותאי חיסון אפקטיביים בגופנו. בבדיקה של דגימות משש תרופות שמופקות ממינרלים, מדענים מצאו שהמרכיב הראשוני עדיין נוכח בתרופה בצורה של ננו-חלקיקים (Chikramane, Suresh, Bellare, 2010). מחקרים נוספים אישרו שקיים הבדל בין מים לתרופות הומיאופתיות.

הטענה: "אם נכון לעכשיו איננו מבינים כיצד פועלות התרופות ההומיאופתיות, אז הן אינן יכולות לעבוד."

האמת: אנחנו עדיין לא מבינים רבים ממסתרי הטבע, אך היעדר ההבנה אינו אומר שהדברים אינם קורים.

ד"ק קרול סיקורה, אונקולוג ודיקן בית הספר לרפואה של בקינגהם מבקר את מבקרי ההומיאופתיה והרפואה האלטרנטיבית, מכנה אותם "רופאי כורסה" ואומר שלמעשה מעולם לא התנסו בפרקטיקות שהם כה שוללים.

אחת השאלות שצריכות להישאל היא מהו המניע של כל אותם מתנגדים נחרצים.

חיסונים - לאתגר את הדוגמה

תוכנית החיסונים נסמכת על הדוגמה שהחיסונים יעילים ובטוחים. הגיע הזמן לבדוק אם יש בסיס לקביעות האלה.

אני שוב משתף במאמר של ד"ר שרי טנפני, אחת מהמתנגדות הנחרצות ביותר לחיסונים בארצות הברית. טנפני מנפצת את הדוגמות שגורמות לאנשים לחסן את ילדיהם.

סיפוריהם של הורים חוזרים על עצמם: הילד היה מאושר, בריא, התפתח היטב ותקשר עם אחיו. בבדיקות של גיל שנה הרופא הודיע שהגיע הזמן לעוד סבב חיסונים. תוך שבועות הילד הפך אוטיסטי.

הגיע הזמן לבדוק האם רק "במקרה" התפרצות האוטיזם סמוכה לסבב החיסונים של גיל שנה

(צילום: dah007, flickr. למצולמת אין קשר לנושא הרשומה)

דוגמות רפואיות רבות שרדו במשך עשורים פשוט משום שאיש לא ערער על הקביעות המגולמות בהן. עם הזמן הטענות הפכו ל"עובדות". למשל, ב-1913 ד"ר סימון פלקסנור טען שמחלת הפוליו נגרמת על ידי נגיף שחודר לגוף דרך האף והפה. הוא הניח שהשיתוק קורה כאשר הנגיף נודד מהסינוסים ישירות אל המוח ואל עמוד השרה. קביעתו של פלקסנור בנוגע לצורת השיתוק לא נחקרה מחדש זמן רב, והיום ידוע שפוליו הוא נגיף של מערכת העיכול, לא נגיף נשימתי. עברו 25 שנים עד שהדוגמה נשברה, כאשר ד"ר ג'ון אנדרס גילה במקרה שהנגיף גדל לאו דווקא ברקמות עצב אלא במגוון רקמות גוף שונות. רק לאחר התגלית של אנדרס ניתן היה לפתח את החיסון לפוליו.

גם היום קיימות כמובן דוגמות בנוגע לחיסונים, שאחת הידועות בהן היא: אין קשר בין חיסונים לבין אוטיזם. המשפט "קשר נקודתי אינו מסביר סיבתיות" אומר שאפילו ששני אירועים קורים באותו הזמן, אירוע אחד אינו בהכרח גורם לשני. בתרגום לשפתם של ארגוני הבריאות תומכי החיסונים: "מכיוון שאוטיזם מופיע סביב חיסוני השנה הראשונה לחיי התינוק, הורים כועסים צריכים משהו להאשים." ההנחה היא שהנסיגה לאוטיזם הייתה מתרחשת בכל מקרה, כלומר האשמה היא בילד ולא בחיסונים. בקו אחד עם ההנחה הזאת מצוי המחקר שמנסה לאתר את הפגם הגנטי שגורם לאוטיזם. במרכז לבקרת מחלות של ארצות הברית מסכימים להודות בכך ש"החיסון עשוי לעורר או לזרז תסמינים בלתי נמנעים של הפרעה במערכת העצבים המרכזית, כמו התקפי פרכוסים, עוויתות, או מוות בעריסה. באופן מקרי בלבד, כמה מהמקרים האלה נראים קשורים לחיסון."

ד"ר טנפני אומרת שבמצב בנוכחי, שבו אחד מכל 150 ילדים בארצות הברית ואחד מכל 58 בבריטניה מאובחן עם אוטיזם, יש צורך בבדיקה דחופה האם ילדים לא מחוסנים בני 12 עד 18 חודשים הופכים לפתע אוטיסטים. אין תשובה לשאלה הזאת, כי אף אחד עדיין לא ניסה להשיב עליה.

בניגוד לטענות הממסד ותעשיית התרופות, מעולם לא הוכח שהחיסונים בטוחים על פי אמות המידה של המחקר הרפואי: מחקר בסמיות כפולה עם קבוצת ביקורת. במחקר כזה בטיחותה של תרופה נקבעת על ידי השוואת השפעתה לתרופת דמה, פלסבו. במבדקי החיסונים בטיחותם לא הושוותה לפלסבו. במקום פלסבו משתמשים בחיסון אחר ואת תופעות הלוואי משווים בין שני החיסונים, כך שהיצרן יכול לטעון ש"החיסון בטוח כמו פלסבו," גם אם נראו תופעות לוואי רבות וחמורות.

טריק נוסף של החוקרים מטעם חברות התרופות הוא להעלות באופן מלאכותי את נתוני הבטיחות של החיסונים על ידי התעלמות מכל מידע שיכול להצביע על בעיה. אפשר למשל להתעלם מהתקפי פרכוסים שקרו למשתתפי הניסוי שבועיים לאחר מתן החיסון בטענה שאין קשר בין הדברים, גם אם אחוז הנפגעים גבוה מן הממוצע.

חוקרים מגדירים חיסון יעיל ככזה שגורם להיווצרות נוגדנים בדם. ככל שנמצאים יותר נוגדנים, החיסון נחשב יעיל יותר. למעשה יעילותו של החיסון מוגדרת בקרב הציבור ובקרב רופאים על פי רמת ההגנה שהוא מספק נגד המחלה שהוא אמור למנוע. נוכחותם של נוגדים אינה מבטיחה שהאדם אכן חסין בפני הזיהום.

אחת הדוגמאות לכך שהדוגמה "חיסונים יעילים במניעת מחלות" היא מופרכת היא התפרצות של חצבת באוכלוסייה ש-99% מחבריה חוסנו נגד המחלה. בעלוני מידע של חיסונים שונים נאמר "התרומה להגנה קלינית אינה ידועה."

את הירידה בתחלואה אפשר לייחס לזמינות של אנטיביוטיקה ובעיקר לתנאי מחייה וסניטציה משופרים. אף אחד עדיין לא הוכיח את הדוגמה שלפיה חיסונים הם יעילים ובטוחים.

זריקה מפוקפקת

ניתוח נתונים על יעילות החיסון נגד שפעת מראה שמדובר בזריקה לא יעילה, ואף גרוע מזה – חסרים נתונים על השפעתו על האוכלוסייה הפגיעה של ילדים וקשישים

גם בעונת החסנת הנוכחית וגם בעונה שעברה, דיברתי לא מעט על חוסר היעילות של החיסון נגד שפעת. לאט לאט גם במיינסטרים מתחילים להבין שמדובר בחיסון מיותר. הנה משהו שלקחתי מאתר החדשות הקנדי CTV. אני מביא אותו כלשונו.

האם באמת שווה להידקר כל שנה? (צילום: USACE)

מזה זמן רב הרופאים מהללים את חשיבותם של החיסונים נגד שפעת ומעודדים רבים להידקר מחוד המחט בכל שנה. אבל ניתוח נתונים חדש מטיל ספק ביעילותו של הריטואל השנתי.

החיסונים מספקים מגן בינוני נגד נגיפי שפעת טורדניים, אך ההגנה הזאת יכולה להיחלש או להיעלם לחלוטין במהלכן של כמה עונות, זאת על פי דוח שהתפרסם בכתב העת הרפואי The Lancet.

"בעוד החיסונים פועלים ואנו עדיין ממליצים להשתמש בהם, הם אינם מפגינים את רמות היעילות שעליהן דיווחנו," אמר מחבר המאמר הראשי מייקל ט. אוסטרהולם.

אפילו TIV – החיסון הנפוץ ביותר שנמצא בשימוש בארצות הברית - היה יעיל ב-59% בלבד בקרב בוגרים בריאים, כך עלה מניתוח הנתונים. אוסטרהולם ועמיתיו מאוניברסיטת מינסוטה הגיעו למסקנתם זו על ידי עיון ב-31 מחקרים מקיפים על יעילות החיסון נגד שפעת.

בעוד הדוח מתמקד במיוחד בחיסונים שנמצאים בשימוש בארצות הברית, אוסטרהולם מציין שניתוח הנתונים סוקר חיסונים בחלקים אחרים של העולם, בכלל החיסון הגלובלי נגד מגפה מ-2009.

חלק מהבעיה, כך מצא הדוח, הוא שלקהילה הרפואית חסרות עדויות על רמת יעילותן של זריקות השפעת עבור האנשים הפגיעים ביותר באוכלוסייה.

"לא מצאנו שום ניתוח נתונים שבעצם מספק לנו מה שחשבנו שהוא מידע הכרחי עבור ילדים בני שנתיים עד 17 או מבוגרים בני יותר מ-65," אמר אוסטרהולם.

ילדים ומבוגרים נחשבים הפגיעים ביותר למחלות הקשורות לשפעת ואפילו למוות, הוא מציין.

על מנת לתקן את הפערים הללו הדוח קורא ל"דור חדש של חיסונים יעילים ביותר ובעלי טווח הגנה נרחב יותר."